טו' בשבט הינו ראש השנה לאילנות שזה אחד מראשי השנה המוזכרים במשנה. משנה זו משקפת את ההוויה המשנתית המשקפת את ההוויה של ארץ ישראל הקדומה המתארת את הזמן הטוב ביותר לטיפול בחלק מהנטיעות, מהאילנות, באקלים של ארץ ישראל. יחד עם זאת מכיוון שההוויה היהודית לא נשארה חקלאית בגלות השדה הפך לסימבולי ולא רק ריאלסטי, העצים הולכים ומקבלים עוד משמעותיות שהם יותר סימליות. כשמדברים על סמל וסימבוליות אזי ישר חושבים על מיסטיקה, קבלה וחסידות אבל עוד קודם לכן בתורה, בבראשית פרקים א' וב' העצים מופיעים.

בראשית פרקים א' ו-ב'

פרק א' בבראשית הוא פרק שבאופן עקבי האדם הוא נברא "בראשית ברא" והכל הולך בסדר לינארי יום ראשון שני וכו' בפרק זה האדם נעשה "בצלמנו ודמותנו", זכר ונקבה כמו כן בפרק זה האדם הוא זה הקורא בשמות. האדם של פרק ב' הוא האדם "הנוצר" ולא הנברא, המילה "וייצר" חוזרת מספר פעמים ולעומת זאת לא מוזכרת המילה ויברא. ההבדל בין הפרקים יכול להצביע על אלמנט של שני סוגי בני אדם ואכן ההגרי"ד דיבר על איש ההדר של פרק א' ואיש האמונה הבודד של פרק ב'. אנו נלך לכיוון מעט אחר בו האדם של פרק א' הוא האדם של עץ החיים האבוד, זה שנמצא ב-BEING עם העולם. לעומת האדם של פרק ב שהוא האדם הטראגי והאשם.

עוד הבדל משמעותי בין השניים הוא שהאדם של פרק ב' הוא האדם המופיע במעגלים של מקום ולא של זמן. פרק ב' לא מספר לנו על זמן ואנו לא יודעים מה הזמן של האדם של פרק ב', מה שכן יודעים עליו זה שהוא מקבל איסור, חטא, ציווי, לא לאכול מפרי עץ הדעת והחיים. הסבל והצער מופיעים יחד עם האיסור שאסור לו לאכול. בניגוד לאדם הראשון שהוא בהרמוניה עם העולם, הוא כמו בע"ח שצריכים לרדות בארץ. לאדם השני יש איסור ואזי נוצרים החטא ועונשו, זה סוג אחר של התנהלות.

בפרק א' ביום השלישי ה' בורא עץ פרי עושה פרי. כלומר יש עץ רגיל שעושה פירות בפרק ב' מופיע משהו סימלי, מיתולוגי, עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים שהם מלכתחילה נמצאים במישור הסמלי. השאלה שמעניינת אותנו היא איך יבינו את הדבר מיסטיקאים. כאן יש את כלי המשחק הראשוניים של התודעה היהודית.

בפרק א' הזכר והנקבה נבראים יחד.  ה' אומר לאדם הזה "הנה נתתי לכם" ולאדם השני הוא אומר אל תאכל. זה כמו שלפעמים ילדים אומרים שהם נולדו לאותה משפחה אבל לא לאותו הורים כי כמו שאומר אדלר ההורים לא אותו דבר ולכן ההורים לא אותם הורים. האדם הראשון והאדם השני נולדו כביכול לאלוקים אחרים האחד מסביר פנים ונותן הכל והשני אומר את זה לעשות ואת זה לא. על האדם הראשון לא אומרים מה הוא עשה ולא עשה.

האדם הראשון נמצא בבירור על ציר הזמן – יום ראשון שני וכו', האדם השני נמצא במקום – יש גן ויש בו נהרות ויש בו עצים זה כאילו צורה אחרת, יש מקום, מרחב, ואז זורקים את האדם מהמקום החוצה. החוויה של המציאות היא דרך מקום ולא דרך זמן. בעיניי, תחושה של מלכודת זו תחושה של מקום ורק אח"כ האדם מבין שהזמן הוא מלכודת גם כן, יש לנו נטייה לראות את המלכודת שבמקום.

במקום שיש חוק, יש חטא. במקום שיש חוק, יש היררכיה, יש מגדר שהוא סוג של חציצה ולכן יש הבדל גדול שלאדם הראשון ה' קורא בשם ולאדם ובפרק השני האדם הוא זה שנותן שם לחווה וזה כבר מצב היררכי. נכון, אמנם גם בפרק ב' יש זמן "אלה תולדות השמיים…" אבל העניין הוא שכאן אין דגש על איך הדברים קרו כמו בפרק א'

בשיעור זה נשאל את השאלה על העצים – איך צומחים להוויית תלת מימד ומשתחררים מהחד מימד והדו מימד של האדם.

יש לנו עץ הדעת טוב ורע שיש בו שני צדדים ואת עץ החיים שיש בו שלמות. האדם של עץ החיים הוא האדם שיש לו גישה ישירה ואינטואיטיבית לדברים ולא נלכד בעץ הדעת טוב ורע. הדברים הם קצת יותר מסובכים שכן עץ החיים זה לא רק הסיכוי לנצח אלא גם להתגלות. עץ הדעת טוב ורע הוא הפיצוליות.

ההבניות של עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים הפכו חשובים ביהדות (ולא רק) והשפיעו עליה המון.

בעקבות העצים הנ"ל ניתן לעשות טיפולוגיה של בני אדם שונים ואיך הם מתייחסים לעולם ולמציאות, אפשר גם להגיד שזה בעצם אנחנו עצמנו בשני מצבי הוויה שאנו יכולים להיות. האדם הראשון (של פרק א') יכול להיות לפעמים אבוד, הוא חי עם החיות והצמחים בניגוד לאדם של פרק ב' לו יש תרבות, בפרק ב' עם הגן והתרבות מופיע האדם המיוסר יותר והאדם שכל הזמן מאבד ואז הוא מגורש וכמהה לחזור אל הגן.

האפשרויות לסינתזה זה מה שמעניין אותנו. האדם המופנם והאדם המוחצן הם בעצם אותו אדם.

עוד דבר חשוב לענייננו, שבעצם כשהאדם נבהל כשהוא שומע את קול האלוקים אז הוא מתחבא בתוך העץ "וישמעו את … ויתחבא בתוך עץ הגן" בקריאת פשט הוא מתחבא בתוך העצים, כלומר בין עצים, המדרש מביא את זה שהאדם נכנס לתוך עץ חלול, ואז בעלי המדרשים דורשים את המשמעות של הדבר הזה.

עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע אצל המקובלים

כשבוחנים את נושא עץ הדעת אצל הפילוסופים היהודים אז אחד הפירושים הפילוסופים המוכרים הוא זה של הרמב"ם שם האכילה מעץ הדעת מייצגת את ההתפקחות. אבל זו התפקחות לא כזו המאפשרת לראות את האמיתות המוחלטות אלא את המפורסמות, שזו עתיקה הסכמית בן בני אדם ולא הכרה צלולה של הדברים. הרמב"ם מייצר פרשנות תוך כדי פירוש המילים ואחד הדברים שהוא אומר זה שעץ הדעת זה הכרה בדברים שהם מהמפורסמות בעוד שעץ החיים זה מהמושכלות הראשונות.

בראשית הקבלה תהיה חפיפה בין חשיבת הרמב"ם לזו של ראשוני המקובלים אבל המקובלים שחושבים מיסטית ראו את עץ הדעת טוב ורע בצורה חמורה יותר שאותם ננסה להבהיר.

האיום של הנחש הוא שאם האדם יאכל מעץ החיים הוא יחיה לעולם הוא לא ממש איום אלא יותר משאת הנפש. עץ החיים במציאות הוא הדרך לחיים הנצחיים, הוא מסמל את ה-BEING, את ההוויה.

{ישנו חזיון של הבעש"ט שבו הוא מספר שראה בחזונו שהוא הולך בגן עדן ויש אחריו המון אנשים והוא רואה את עץ החיים ועץ הדעת אבל כשהוא מגיע לעץ החיים הוא רואה מאחוריו רק אדם אחד. כלומר, אפשר להוביל הרבה תלמידים אבל להוביל אותם לעץ החיים זה רק אדם אחד יכול. עץ החיים זה הוויה, החסידות היא מיסטיקה של הוויה ולא רק עולם של שכל לכן ראייתו כמחובר לדעת, להוויה}

האחדות שמופיעה בפרק א' היא אחדות שאם מגיע אליה האדם המיוסר של פרק ב' בסוף הדרך אז הוא קונה את הפשטות של הילדים הטבע החיות וכו' באופן שהוא יותר גבוה, יותר מתוק וכו'

בסוף הסיפור האדם מגורש מגן עדן וכמהה לחזור אליו. מה שה' אומר "הן יהיה האדם ..לדעת טוב ורע" יש הקבלה בין דברים אלה לבין מה שאומר הנחש "והייתם כאלוקים" וזו ממשיכה להיות השאיפה של האדם, הוא לא מפחד ולכן המסורת של ספר יצירה זה הרצון להיות כאלוקים והרצון ליצור.

כאשר אנו מדברים על העצים אז ניתן לראות שיש קשר טרמינולוגי ואף קשר עמוק יותר בין עצים לבין נבואה

הרבה מהדמויות ששרות במקרא יושבות תחת העצים ומתנבאות. ברובד הראשוני העצים זה מקום של המוזיקה של הטבע – רשרוש עלים, צלילי ציפורים הנמצאות בעץ וכמובן שיש גם העוצמה של העצים והאדמה. דבורה יושבת תחת העץ שם היא מתנבאת ושם היא שרה אחרי הנצחון, המינקת של רבקה יושבת תחת עץ. גם לשאול ואברהם יש עניינים עם העץ. מצד שני יש גם את יונה שיושב תחת עץ, הקיקיון, אבל הוא דווקא בעל אוזניים אטומות. הישיבה תחת העץ היא התכווננות, מדיטציה נבואה

{במקדשים של העולם הקדום היה עץ ומעיין, בפולחן היהודי בבית המקדש לא נטעו עץ ולא שמו מעיין אלא להפך המשנה מדגישה את כל הטקסים בהם הביאו מים למקדש. בחזון של יחזקאל (יחזקאל מז) מהמקדש יצאו מים ויגדלו שם עצים ובעצם זה חזון אוטופי שבו עץ החיים הופך למציאות.}

אחד הדברים שמתפתחים מאוחר יותר בקבלה זה שההופעה של הנשמה היא מעץ החיים – הנשמה היא פרי שירד או נקטף מעץ החיים ולפעמים היא אף כציפור שירדה מתוך העץ אל העולם הזה. כשהמקובלים שואלים מה היה חטא האדם הראשון אז ר' עזרא ור' עזריאל אומרים שזו הייתה הפרדה, שכן אם האלוקות נתפסה כעץ אז בעצם ההפרדה בין העצים או בין עץ הדעת טוב ורע לבין העץ החיים היא הגורמת לירידה של האדם הראשון. אצל ר' עזרא ור' עזריאל זה מוביל שכל העולם יורד מדרגה ונהיה יותר גשמי שכן הקטיפה הלא נכונה של העץ זה הופך להיות "קיצוץ בנטיעות". נוצר חיבור בין חטא אדם הראשון שקיצץ בנטיעות לבין הסיפור של הארבע שנכנסו לפרדס שהוא למעשה מסע שלכל אחד קרה משהו אחר, ביניהם אלישע בן אבויה, קיצץ בנטיעות.

כלומר, החטא של עץ הדעת ועץ החיים, על פי המקובלים הראשונים, הוא חטא ההפרדה. החטא שלנו זה שאנו לא מצליחים ליישב בין התהליך השכלי לבין הקיום בהוויה ואז נוצרת הפרדה והפרדה זו היא ההתנתקות מגן עדן. לא צריך לגרש פיזית שכן באותו רגע של פיצול אנו מגורשים. לפי תפיסה זו של ר' עזרא ור' עזריאל, אין שטן, יצר, זה הכל אותו דבר, זה אותו רגע של הנפילה הזו שיוצר פיצול והוא זה שיוצר את כל השאר.

אצל המקובלים אח"כ מה שמעניין אותם זה הבינאריות של עץ הדעת טוב ורע, איך הוא גם טוב וגם רע. אפשרות אחת זה הפרדיגמה בין התגלות לבין חוק. אפשרות אחרת היא להגיד שהאדם של פרק א' הוא האדם של עץ החיים של ההתגלות והאדם של פרק ב הוא של עץ הדעת, של החוק, ולכן הוא נופל.

אפשרות אחרת זה להגיד שהמקובלים בעצם מביאים ביקורת ואף זלזול כלפי מי שרק עוסק בהלכה ובחוקים ולא חותר להתגלות. יש מתח בין התגלות לבין החוק, יש שאיפה להגיע לאחדות ושהחוק הוא לא מעצור אלא בסיס להתגלות.

האדם של פרק ב' הוא זה שמקבל את החוק – "לא תאכל", בניגוד לאדם של פרק א' שלא חסר לו כלום. המקובלים הבינו זאת שעץ הדעת טוב ורע זה התורה, גם החוק עצמו יכול להיות טוב ורע, זה הכל שאלה של איך מתייחסים לזה, אם מתייחסים לזה כטוב ורע או כעץ החיים. נוצר מצב שעץ הדעת טוב ורע בקבלה הוא ייצוג של החוק. לאו דווקא החוק המוסרי אלא גם קיום המצוות, המצוות עצמן, קיום התורה יכול להיות במקום של טוב ורע. זו ביקורת כלפי תלמידי חכמים שהולכים רק עם החוק ולא מכירים בקיומו של הסוד.

ארבע שנכנסו לפרדס

כשחז"ל מספרים על 4 שנכנסו לפרדס, יש המון דרכים להבין את זה. (לא נכנס לכולם אלא לשני פירושים) שני דרכים קיצוניות להבין את הסיפור הן :

1 – נדמיין שיש רגע אקסטטי וסיפור זה הוא על ארבע אנשים שהגיעו להתגלות וכל אחד מהם כשהגיע לגילוי של המוחלט, היה לו דפוס תגובה אחר. אחד – נפשו יצאה מתוך דבקות, השני שהציץ ונפגע – מרוב אהבה נפשו משתבשת, ואז יש את השניים הקשים (או הקלים) אלישע ור' עקיבא שכל אחד קורה לו משהו אחר. חייב להבין שמגע עם המוחלט יכול להיות גם מגע עם משהו שהוא מעבר למילים לשמות, איבוד של תחושה של מה השם שלו, "האם הצבעים שאני רואה הם של פרחים, של שדה, של עננים, של האל (או גלגלי עיניו)", ואז פתאום יש נק', יש מגע עם הדבר עצמו, זה לא תמיד אומר שהדבר הוא מחוץ לשפה, אלא שאתה מחוץ שפה. לכן ר' עקיבא אומר "אל תאמרו מים מים", כלומר, הוא אומר שיהיה רגע בהתגלות שהוא כל-כך עוצמתי שהוא יהיה בלי שם, ואם תעשו טעות שתתנו לו שם "מים ולא אבן" אז זה מסוכן. ניתן גם לומר, כמו בספרות ההיכלות, שאם האדם יטעה אז מלאך יכרות לו את הראש או שיהיה שגעון וכו'. לפי גישה זו, אלישע חזר ולא חייב את השפה שהיה מחויב בה לפני ההתגלות. הוא עלה אדם אחד וחזר אדם אחר, מסע מיסטי קיצוני הוא מסע זהות ולכן הוא יכול להביא לשינוי בזהות. במקרה זה, אלישע עובר קונברסיה של זהות.

גם ר' עקיבא משתנה ויוצר שינוי. גם אם השינוי הוא מסורתי או חיזוק החוק עדיין נוצר שינוי במערכת, שינוי בדרגה אחרת. אם לאדם היה מגע עם המוחלט הוא עובר שינוי.

{הדתות הגדולות לא היו שורדות אם המיסטיקאים היו חוזרים ומבטלים את החוק אז הם כל הזמן משנים אותו. ביהדות, בגלל שהמיסטיקאים לא שברו או שינוי את ההלכה אז אנחנו עדיין מקבלים אותם. ר' עקיבא חוזר עם כלים החדשים ולא משנה את מסגרת השפה אז אפשר להגיד שלא שינה, ואלישע משנה את השפה ולכן יוצא – אחר.}

זו קריאה אחת שהיא קיצונית

2 – קריאה אחרת שהיא יותר קונטקסטואלית תקרא את ה-4 שנכנסו לפרדס, כל אחד לפי עוד דברים שנאמרו עליהם אצל חז"ל ואז הסיפור על הפרדס אינו סיפור על חוויה ספציפית אלא הפרדס הוא סך כל מה שעשינו, כל החיים שלנו ואזי כל אחד מאתנו הוא פרדס. מה קרה בעולם הזה אצל כל אחד, אצלנו בתוך התהליך הזה. אז אחד הגיע לדבקות ברמת מוות, אחד הוא משתגע, אחד זה ר' עקיבא שמפרש את הדת מחדש. ואצל אלישע יש משקל רב לנושא של שכר ועונש ואזי יורד העניין של קיום מצוות. יש הרבה אנשים שהמגע עם המוחלט גרם להם לא להטיל ספק באלוקות אלא בקיום המצוות עצמה.

אחד הדברים המדהימים ביהדות זה היכולת ליצור נדבכים של שפה ואז גם הפרדס הופך לפשט רמז דרש וסוד שנותן את הממשי הסימבולי המדומיין. המציאות היא המימד הרביעי כי היא סה"כ הסנכרון בין ממשי סימבולי ומדומיין הסה"כ נותן רמה מסוימת של הוויה ואי סנכרון יוצר את ההפך.

אפשר להוסיף ולפרש שבן עזאי ובן זומא הם בשני הקצוות של האין והיש, דבקות אין ודבקות יש. אלישע ור' עקיבא גם באין ויש אבל לא מול האלוקות, בן עזאי וזומא נטמעים באלוקות והציר של אלישע ועקיבא זה החזרה למציאות, אחד בשלילה ואחד בחיוב. אבל עדיין יש שני זוגות של מערכות של שלילה וחיוב

שאלה – באיזה שלב של ההתגלות מגיעים למצב של נתינת השמות? תשובה – לא ידוע מתי קורה תהליך של נתינת השם, זה גם קשור לפרק א' ופרק ב שדיברנו. יש רגע שבו אין שפה, שיכול להוביל לחרדה או הפתעה או לשגעון. ר' עקיבא מבקש שבעת ההתגלות יש להשהות את השפה. הוא מציב את האתגר של להיות עוצמתי ולהשהות את הרגע. היכולת לעמוד במגע עם המוחלט ללא השם ובכל זאת לא להגרר לרגע של קריאת השם. במסורת של ההיכלות זה ליבו של המבחן "דובר שקרים לא יכון לנג עיניי" ברגע שתאמר את השם הלא נכון אז תיזרק ישר מהמערכת, (מה שמתחבר לעולם של המדע והמחשבים שברגע שאתה עושה צופן לא נכון אתה בחוץ).

גם המושג של רצוא ושוב קשור לזה – רצוא אל המוחלט ושוב אל השפה, זהו הגלגל של ספר יצירה.

בשלב הבא בתולדות הפרשנות והמיסטיקה קורה דבר חדש – לוקחים את כל הפרדס ומכניסים אותו למשחק של בראשית.

ה' לא רוצה שהאדם יהיה כמוהו, ניתן לפרש זאת במקום של החרדה של המלאכים כפי שמופיע במדרש ואפשר גם לפרש שכאתה משיג משהו בצורה טכנית הוא משהו שלא יישאר שלך ולכן האדם נידון לדרך המיוסרת להגיע לעץ החיים. אחת השאלות שמשכו גנוסטיקאים, כמו אריך פונדנקה, היא מה רצה הנחש? אריך פרום ששואל מה זה והייתם כאלוקים ומי אומר זאת הנחש או אלוקים. תשובה פשטנית היא שהאל לא רצה שהמכניזם הוא זה שיפעל.

המיתוס הרבה יותר מרוכז מאשר הפירוש שלו אבל זה כוחו של הפירוש ושל הפירושים שאומרים הרבה יותר מהדבר עצמו.

סוד האגוז

המסורות הקשורות לצמחים בכל התרבויות הן תמיד עתיקות יותר וקשורות לעולם יותר קמאי, עולם שיותר קשור לטבע ולחקלאות. לדוגמא – מה עושה העם עם המן? מלקטים אותו, תרבות של לקטים. גם אלישע ובני הנביאים מלקטים מה לאכול. בתרבות הישראלית יש את התרבות של הליקוט. ובאמת בגלל שהמן היה מן השמיים היו מקובלים שאמרו שהוא פירותיו של עץ החיים.

אחד הסודות העתיקים במיסטיקה היהודית הוא סוד האגוז – בתקופות קדומות שהיו מסתכלים על עץ ופרי ומתוך זה מגיעים לספקולציה על העולם. האגוז הוא פרי עם קליפה קשה ואז קליפות לא אכילות ואז אכילות והפנים שנחשב מח (בכללי מקובלים ומסטיקאים מאד אהבו פירות שדומים לאיברים אנושיים).  אם כן יש לנו כאן ראיה באגוז כמוח עם קליפה דקה אכילה ועוד קליפות לא אכילות (הסוד הזה החשיבות שלו הייתה בשיאה במאה ה-9-11 ואז מתחילה לרדת). זה מתחיל ברוע, בקליפה הקשה ואז מגיע לטוב ורע ואז מגיע לטוב, יש 4 תחנות שעוברים – שקרים, אי הבנה בין טוב ורע, שניות ואז תודעה שהכל אחד. לאגוז יש 4 קליפות ולפרדס של 4 שלבים אז עשו השלכה מהאחד לשני.

זוהר – "בן זומא ובן עזאי… אמר ר' אבא ושאל מה התכוון ר' עקיבא כשאמר כשתגיעו למקום אבני שיש טהור" לדברי הזוהר לא הצליחו להתקדם מעבר לקליפות הראשונות של האגוז ור' עקיבא הגיע למהות, למוחלט.

על פי הזוהר בזמן שלמדו זאת מגיע סבא דסבין שמגיע מהשמיים ושומע שהם לומדים את סוגיית מים מים ומגיע כדי לעזור. והוא אומר שיש אבני שיש טהור שמהם יוצאים מים זכים. למעשה הסבא מחבר בין הדברים – לא או שאתה אומר שיש או מים, אלא זה אבנים שיוצא מהם מים (אחד הדברים הנאמרים על אבן השתייה) והם רמוזים באות א'.

בעצם יש כאן דרשה שאבני השיש הטהור זה בעצם שני היודים של האות א' והקו שבאמצע הוא בעצם עץ החיים. פעמים רבות דמיינו את האות א' כמו שואב (האות ו' באמצע) עם דליי מים (שני היודים), (אנשים שעשו מדיטציות אהבו לדמיין אות אחת בלבד והמחשבה כאן היא סביב האות א'). אז סבא אומר שהאבנים האלה שיכולים להכשיל את האדם הם למעשה מקיפות את עץ החיים שהוא למעשה נגיש הרבה יותר ממה שנראה. שני היודים הם של המילה וייצר והם גם הדמעות שזולגות כל לילה לים הגדול בגלל חורבן בית המקדש, ולכן הזהיר ר' עקיבא לא לאמר מים מים.

יש כאן צורת חשיבה של ספר הזוהר שאם רוצים להבין אותה צריך להבין פיגורטיבית, להבין שיש תמונה, ולחשוב איזה נואנסים יש לתמונה הזו.

ה-א' מסמלת אחדות, כל הרעיון של טוב ורע הוא שניות ומה שהוא אומר זה שה א' מרימה את השניות, אין בעצם פיצול, הפיצול נמצא בהכרה, יש מהות אחת שנושאת את שני האבנים האלה שהם גם אבנים וגם מים ומתוכן יורד הבכי שהוא הפיצול. הפואנטה היא לאו דווקא שנחרב המקדש אלא שדברים נשברים, יש לוחות שנשברים, אתה לא מגיע לדבר הראשון עצמו כשדברים נשברו. האדם שמגיע לא', הוא הרים את אבני השיש שניתן לפרש שהם אבני החיים שלו, שהם כבדים, וכשהם מתרככים הם נהיים כמו מים. בעצם סבא דסבין רוצה להראות אחדות. מי שהולך בתפיסה זו אז אין רע נוראי אלא הכל זה אחד, יש דברים שמתהפכים ויש ללמוד לעשות את הסדר והגבולות הנכונים.

הפרדס מביא לנו את המודל המרובע והמודל המשולש, התלת מימד – המצב האנושי שבו אנו נמצאים, והוא הקליפה שהיא נקראת קליפת נגה. כאשר מצמידים את האגוז לעץ הדעת טוב ורע אז הקליפה השלישית היא קליפת נגה. מקור המילה נגה היא ביחזקאל, כיחזקאל הנביא ראה את המרכבה הוא אומר שראה ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב. הפרשנים אמרו שהוא ראה 4 מעטפות לאל ואז כשאמרו שיש באגוז ארבע קליפות השוו את המעטפות של האל לקליפות העוטפות את האגוז. חשוב להגיש שהיהודים לא ציירו ולא פיסלו אז הם עשו תמונות מילוליות, אז הם הצמידו את הקליפות של האגוז ואמרו שלקליפה האחרונה קוראים נגה, זו קליפת נגה, והמילה מגיעה מחזון יחזקאל. ואז כשמצמידים זאת לפרדס זה מסתבך. קליפת נגה זו התערובות שבה אנו כל הזמן חיים, בעץ הדעת טוב ורע, באתיקה ההסכמית, וכשההכרה מתעלה מתוך זה היא מגיע אל התוך, אל המח. בהשוואה לבודהיזם זו ההתעלות על השניות והגעה לתודעה השלמה או הריקה.

השניות ועץ החיים במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו של ר' נחמן מברסלב

בסיפור הזה בעצם ר' נחמן מספר את הסיפור שאנו מכירים ממרק טווין ועוד מקומות על שני ילדים שהתחלפו וכו'. בקצרה – השפחה החליפה לראות אם הגורל שלהם ישתנה אבל היא הדליפה את הסיפור עד שבן השפחה ובן המלך מבינים זאת ואז ר"נ מספר כי כל אחד מהאנשים האלה היו מדוכאים ועצבניים הבן מלך האמיתי בגלל מה שקרה לו ונהיה לו בגלל שהוא הפך לבן שפחה וכו', וברגע מסוים הבן שפחה גם לו נמאס שאומרים עליו שהוא לא באמת בן המלך האמיתי וכו' עד שהוא אפילו מתנכל לבן המלך האמיתי.

למעשה ר' נחמן מעמיד פורטרט לאחד שחושב שלא מגיע לו מה שיש לו ואחד שחושב שמה שמגיע לו לא שלו לפי הדין. ניתן לפרש לפי היישות ולפי האיינות, יש אחד שחושב שמגיע לו יותר ואחד שלא מגיע לו שייקרה לו ככה.

אם חושבים על היידיגר ועוד פילוסופים אירופאים רואים שהם מתארים את היער כמקום של ההתגלות. ר"נ כבר ב-1807 מגלגל את בן המלך ובן השפחה ליער כמקום שבו אמורה להיות ההתגלות. העצים זה המקום של ההתגלות. המשך הסיפור – היער היה עבה והם הולכים לאיבוד ובסוף כשמגיעים למאבה היער (כמו ברומנטיקה הגרמנית המאוחרת יותר) ושם חושבים שהולכים למות והוא מתפס על העץ וישנים שם ואז פוגשים האחד את השני. יש כאן פעם ראשונה בסיפור שר'"נ אומר שהם קוראים לעצמם בן אדם (ושאלו מי אתה ואמר לו בן אדם ושאל.. בן אדם), עד עכשיו הם היו או בן מלך או ובן שפחה.

בעצם יש כאן את אותו בנאדם. זה יכול להיות מאני דפרסי, מגיע לי ולא מגיע לי, אינות ויישות וגם – האמת והשקר. ואז הם שומעים רעש, שני האנשים האלה נורא פחדו מהרעש של החיות ביער אבל זה כי לא הקשיבו לו ולכן היה בעיניהם כרעש אבל ברגע שהקשיבו הם לא פחדו ושמעו שזה מוזיקה. המעבר משמיעת היער באופן שהבהיל אותם ליכולת להרגע ולשמוע את המוזקיה, זה המעבר ליכולת להגדיר את עצמם כבן אדם ולא בן מלך ובן שפחה, שהם הגדרות חיצוניות. כמה דברים בנאדם צריך לעבור כדי להוריד את כל סמלי הסטטוס ולהיות פשוט – בנאדם.

השניים ישבו על שני עצים בתוך היער כאשר ניתן לפרש שבעצם, אדם אחד מהם ישב על עץ החיים ואחד על עץ הדעת. האני השקרי על עץ הדעת והאני האמיתי על עץ החיים. המאבק האמיתי היה להעביר את היצרים ואת הפנים שלהם אל עץ החיים ולכן כשיוצאים מן היער לא מדובר על שני אנשים, יוצא מהיער בנאדם אחד שעבר את התהליך של האינטגרציה, בנאדם שהוא הוא הא' הזו, שהדמעות על השבר והחורבן הפכו למים, לאבן השתייה והא' הפכו לדליי מים.

{בסוף הסיפור בן המלך מוצא כלי נגינה שיכול להוציא את כל הצלילים שבעולם ודרכו גם מתגלה שהוא בן המלך. יש ארבע מרכיבים שמרכיבים את כלי הנגינה. אח"כ יש את עניין ההבנה של דבר מתוך דבר וכו'}

.