דמותו של אבי כאדם ריטואלי

אפתח בדברים שמאפיינים את דמותו של אבי ר' אליהו עובדיה, בנוסף ארצה לעמוד על הקשר שבין פרשת השבוע 'ויחי', בה הוא הסתלק, לבין הדימוי של אליהו הנביא במסורת ששם אבי כשמו.

כאשר דיברנו בני המשפחה אודות אבא, וניסנו ללכוד את המאפיינים העמוקים ביותר של אישיותו, לפתע היה נדמה שאנו מנסים להבין את האדם הריטואלי ולהבדילו מן האדם המיסטי והאדם המאגי. אכן אבא היה איש של ביצוע ועשייה – עשיית המצוות. בעקבות כך למעשה ניסנו להבין את האדם בעל השמחה והתשוקה בעשיית המצוות, ויתרה מכך ניסנו להגדיר את האדם בעל ההתענגות מהחזרתיות. ההתענגות מהחזרה על הדברים שוב ושוב – זהו אולי המאפיין שהכי הגדיר את אבא. אין הכוונה לחזרה הסיזיפית של סיזיפוס, שבה התולדה של ההתענגות מתממשת רק לאחר ביצוע החזרה המתישה, אלא מדובר על העונג בחזרה עצמה. כדי להמחיש דבר זה, אציע את הדימוי של מחול ומוזיקה, שבהן עצם החזרתיות היא שמובילה לעונג הנובע מהן. חזרתיות זו – מהותה החזרה על הדברים, כי בהם השמחה שרויה.

באופן דומה מבאר ר' נחמן מברסלב: "ראשי תיבות של: 'יבא ברנה נושא אלומותיו'[1], ראשי תיבות: 'נביא'. אבל נביא שמתנבא ב'זה הדבר', שאינו רוצה בשכר המצות, אלא רוצה במצוה בעצמה, שהוא משמח כל כך בעשייתה, עד שממאס בכל מין שכר, נמצא שעולם הבא שלו בהמצוה בעצמה"[2]. היינו זהו ההבדל בין העונג שבעצם הקיום הדתי עצמו, לבין תענוג שאינו נובע מעצם הקיום, אלא תענוג שהוא לשם שמיים ולשם העולמות העליונים.

אצל אבי ע"ה, לא ניתן היה להתעלם מהשמחה שאפפה אותו ושחזרה כל יום על עצמה, כביכול היה אדם השרוי במציאות בה לא קיימת 'מצוות אנשים מלומדה', באופן זה חזר על הריטואל בכל פעם באופן נלהב. למעשה אין חיי יום-יום בלי חזרתיות שיגרה ורוטינה, היכולת של אבא להגיע לרמה שהחזרה הרוטינית אינה סיזיפית הגיעה מעוצמת הוויה שלו, לא היה בו דיסוננס, ומשם נבע מעיין הנעורים שזרם באבא. שמחה פשוטה זו הציבה אותו בשלמות בתוך הוויה. "על זאת יתפלל כל חסיד אליך"[3] – לשמוח בהוויה. אני חושבת שהחזרתיות הזו המאופיינת בהתענגות ו'ענג', היא למעשה היכולת להתנגד ל'נגע' של הדכדוך מתוך עמידה בצורה אמיצה כנגדה. זו הסיבה שאבא רצה להיות בתוך העולם של המעשים.

נקודה נוספת בחזרתיות שאפיינה את אבא, היא היכולת לשלב את העולמות ולחיות בהם בשלום. כילדים ראינו את אבא עם הידיים הגדולות שלו שאחזו בחלה והבשמים, כאשר אלו היו אותם הידיים שטיפלו בתינוקות ובנכדים. בנוסף במידה מסויימת החוויה האסתטית עבורו הייתה דומה לזו הריטואלית, אף בה היה לו עונג בחזרתיות ואקסטזה בכי והתלהבות החוזרים על עצמם. לאבא הייתה אהבה לאומנות וקולנוע מצרי, למד העולמות הדתיים בהם היה שרוי. כאשר היה דבר שהיה רואה אותו כמשמעותי היה נותן לו ציון עשר, כרוצה לומר זהו דבר שראוי לחזור עליו.

בהתייחסות לאלמנט החזרתיות, ניתן להצביע על שלושה סוגי חזרות: חזרה אל המקור, חזרה על הדברים, וחזרה על המציאות.

אבא היה כל כך מסור למצוות אמירת הקדיש, והיה דואג בכל יום לומר קדיש על עריריים, ובסוף הסתלק בי' בטבת – יום הקדיש הכללי. המחשבה על האקסטזה של הדברים שבאה לו מהמקום של ההתענגות בחזרה הריטואלית, הרוטינה של החזרה אל, שבה השיב את נשמתו, לא עמדה בסתירה לעמידה איתנה ויציבה בחיים, ולמעורבות החסידית בצרכים של כל אדם ואדם.

יעקב ואליהו

מעניין לשים לב כי בפרשת ויחי, הפרשה בה אבי הסתלק, ישנו שימוש אינטנסיבי בהטיותיה של המילה אבא[4]. בפרשת ויחי אנו למעשה שומעים על פטירתו של יעקב אבינו בלשון עמומה: "ויאסף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו"[5], ולאחר מכן מתואר שבנו יוסף דואג שהרופאים יחנטו אותו[6]. אמנם באופן מפתיע, חז"ל בתלמוד קובעים: "יעקב אבינו לא מת"[7]. בנקודה זו אני רוצה לקשר בין יעקב אבינו לאליהו הנביא, שכן אף לגביו פרשיית מותו עמומה, כפי שנאמר: "ויעל אליהו בסערה השמים"[8]. על כן אף לגבי אליהו יש אלמנט של נצחיות, אותו אני רוצה לקשר לחזרתיות. אכן אליהו עולה בסערה השמיימה, אך לאחר מכן חוזר שוב ושוב לאורך ההיסטוריה. אליהו חוזר בדמות הנווד, העני, האורח התמוה, או הקבצן, וככה מחלחל למדרשים וסיפורי מעשיות וסיפורים עממיים שונים.

הקשר בין אליהו אינו מקרי, וכבר מקורות קדומים מצביעים על זיקה ביניהם[9]. אמנם נשאלת השאלה – מה הקשר בין יעקב לאליהו שהן כביכול דמויות כה שונות זו מזו, ואף הפוכות?

סיפורו של יעקב אבינו הוא סיפור של שבר, שהיה תוצר של פיצוליות שהתקיימה בחייו. פיצול בינו לבין אחיו התאום עשיו, פיצול בין אביו לאמו בנוגע להעדפה בזהות המתברך, פיצול בין שתי נשותיו לאה ורחל, פיצול בין ילדיו מלאה לילדיו מרחל, ועוד אלמנטים הקשורים במימד זה. כל שבר שהוא בין האב לבן נחתך גם על הילדים, כפי שאכן לבסוף בני לאה מוכרים את יוסף בנה של רחל, ובהיזון חוזר דבר זה פוגע באב בחזרה. ובשעה שיעקב מסתלק, מופלת על אחיו יוסף חרדה גדולה, והם חוששים "לוּ ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו"[10], ואומרים ליוסף בשם האב שציווה שאף שאחיו גמלוהו רעה, שישא את חטאתם[11], ושלא ישיבם להם רעה כנגדה. כלומר החרדה של האב יעקב ובניו סביב סיפור יוסף, זוהי החזרה הטראומתית של הטעות, החזרה של הכאב, חזרה שיש בו רוע. אותה חרדה גדולה, היא שגורמת ליוסף לבכות שחשדוהו בכך שיחזיר להם רעה[12].

כאן נכנס אליהו, שכן מהותו של אליהו היא "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"[13], ובכוח זה יכול לפוגג את החרדה של "אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם", שהתבטאה בחרדת האחים "והשב ישיב לנו את כל הרעה". מעלתו של אליהו היא כפולה, שכן יש המסוגלים להשיב לב אבות על בנים, ויש שיכולים להשיב לב בנים על אבותם, אך להשיב את שני הלבבות אלו לאלו, זהו כבר דבר מאוד קשה. הפער הבין דורי יוצר מתח ודיסוננס בין האב לבנים, ובין הבנים לאב. יכולת השבה והחזרה זו, זהו ייחודו של אליהו הנביא. אמנם מה למעשה בנה את יכולת ההשבה הייחודית של אליהו, אותה השבה שר' נחמן מברסלב לוקח למובן העמוק של השבת האבידה, אותה הוא מפרש כהשבת העצמי[14], שהיא הדבר הסבוך ביותר?

הפרידה מהאב

בפרשת ויחי, מתוארת הפרידה העוצמתית של יעקב מבניו, פרידה של אב מבניו. גם בסיפורו של אליהו מוטיב הפרידה חוזר ומשמעותי. במפגשו הראשון של אליהו עם תלמידו לעתיד אלישע, מתואר שהוא פוגשו חורש עם שנים עשר צמדי בקר בשדה, ואליהו משליך אל עברו את אדרתו. אלישע בתגובה מיד עוזב את הבקר, רץ לקראת אליהו[15], ואומר: "אשקה נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך"[16]. דהיינו במפגש של התלמיד והרב והחיבור ביניהם, נוצרת הפרדה שבין הבן לאביו ואמו, בתגובה אליהו דוחה אותו: "לך שוב כי מה עשיתי לך"[17], אלישע מפרק את המחרשה, זובח את הבקר, ונהפך לתלמידו ומשרתו של אליהו[18]. הנקודה המרכזית בהקשר הזה, היא שאליהו מבצע את בחירתו זו באלישע בזמן שהוא ידע שהוא עומד להסתלק[19]. ובעת שמגיע זמנו של אליהו, שהוא עת הפרידה של המורה הגדול מתלמידו, אליהו שואל את אלישע מה הוא יכול לעשות בעברו טרם הוא מסתלק ממנו, ואלישע מבקש: "ויהי נא פי שנים מרוחך אלי"[20]. ובעת הפרידה עצמה, אלישע רואה את אליהו עולה במרכבת אש השמיימה, וצועק: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו"[21].

צעקה זו אופיינית לכאב הבוקע בסיטואציית הפרידה. בכל פרידה והסתלקות הלב נשבר, יש הלם ואי הבנה, והצעקה היא זו שנשארת ומלווה אותנו. צעקה המבטאת את השאלה האם אבא צעק ולא הבנתי אותו, או שמא האבא עצמו חושב שהבן לא הבין את צעקתו. צעקתו של אלישע היא זו שנשארת באמצע ההסתלקות כצעקה שהיא ספק מענה, ספק אילמות.

מעניין לשים לב כי באותו הרגע אלישע קורא לאליהו גם "אבי אבי", וגם "רכב ישראל", ולאחר הפרידה הכואבת מתואר, כי אלישע הרים "את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו"[22]. כאשר אדם מצוי באבל שבו איבד את האדם הקרוב אליו בממשות שלו, הוא נדרש בתהליך עיבוד האבל לעגן את האבידה מחדש בסדר הסימבולי של הדברים שאותו אדם שהסתלק מהממשות השאיר. האדם נדרש להרחיב את גבולות הסמל (ה'אדרת'), ולעגן אותה בצורה שתשפיע עליו את השפע של האדם שהסתלק, ולהנכיח אותו בממשות בדרך חדשה. כך אלישע לוקח את "אבי אבי" ומעגן אותו "ברכב ישראל ופרשיו", ואז נותר טעם של השבה. אם כן, בקשתו של אלישע: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", אינה רק במשמעות אותה מציין ר' נחמן על פי האדם המצוי ליד הצדיק בשעת פטירתו, מקבל הארה מרוחו פי שניים, אלא גם במשמעות של השאלה כיצד מרחיבים את העולם כאשר אנשים אהובים מסתלקים ויחד עימם עולם שלם הסתלק. אותה אדרת אליהו הנזרקת על אלישע, היא הרשת של המסמנים. אליהו זורק לאלישע את השפה והמטריצה, וכעת אלישע צריך לקחת את ההאצלה הזו ולדעת לדבר עם אנשים ולפעול מכוח שפה זו.

לאחר שחז"ל בתלמוד מביאים את הקביעה לפיה יעקב אבינו לא מת, מיד נשאלת השאלה: "וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?"[23], וכי בחינם נאמר בפסוקים שספדו ליעקב חנטוהו ואף קברוהו? התשובה שמשיב התלמוד מבוססת על דרשה בסגנון היקש תלמודי: "אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר: 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים'[24], מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים"[25]. מכיוון שיעקב אבינו, הוליד את כל עם ישראל הרי שהוא למעשה נוכח בממשי. מאותה סיבה חכמים קוראים ליעקב 'ישראל סבא'[26], כלומר לא רק יעקב אבינו, אלא גם סבא היינו שמקרין עוד יותר על המציאות, הקרנה בנקודה של "עוד אבינו חי"[27]. רעיון זה מתבאר לאור הסברנו את הפונקציה אותה ממלאת 'אדרת אליהו', זו אשר מכוחה התלמיד-הבן ממשיך את המציאות של הרב-האב, אותה אדרת הגדולה גם במשמעויות אישיות וגם כלליות.

אליהו מתווך השברים

כאמור אליהו ניחן בתכונה של השבת לב אבות על בנים, ולב בנים על אבות, בגלל תכונה ייחודית זו, הסיפור העממי החזיר את אליהו לאורך ההיסטוריה שוב ושוב, כי הוא שביכולתו לתווך בין פערי הדורות והאנשים. על כן התבנית הסיפורית שבה מופיע אליהו, היא בעלילות שבהם עומדים בפני שבר, או לאחר ריב, והשבר הוא הוא זה שמוביל להופעתו של אליהו, או אז מופיע הסנכרון בין אלו החלוקים בלבם, ומשיב לבם זה אל זה. אליהו הוא למעשה בן דמותו של הצדיק המתואר בדברי ר' נחמן המוצא את האבדה של העצמי של האדם ומשיבה לו[28], ואפשר אף לומר שהוא המתקן את הדיסוננס שבין הוויה לבין האני.

זעקת אי התיווך

זעקו של אלישע "אבי אבי", היא למעשה זעקתו של דור שלם כאן בארץ, אלו שאינם יודעים לתווך את המסורת של 'ישראל סבא', ואיך להנכיחה במציאות. כך הפער שנוצר מהאובדן של המסורת, אינו מתמלא בדרך החדשה, דרכה של ה'אדרת'. יש לסנכרן את היהדות בצורה נכונה לכלים של כאן ועכשיו, כך שהאדרת הגדולה הזו תתמקם במרחב בצורה מיטבה, ולא תהפוך למועקה שכן אדרת שמונחת בצורה לא נכונה יכולה אף לחנוק.

בזמנו דיברתי עם פרופסור מאיר בוזגלו, על כך שכמזרחיים לא עלה בדעתנו לומר האחד לחברו 'בוא ותכיר את אבא שלי', שכן הייתה הפרדה בין הדור הצעיר שהתחיל לדבר את השיח של המזרחיות, לבין הדור המבוגר. אך במידה וזה היה קורה, הרי שכל בני הדור הצעיר מהעדות השונות היו רואים שיש להם מכנה משותף רחב יותר. אך זהו מסוג האדרת ההפוכה ההגמונית, זו שחונקת, שנופלת ויוצרת חיץ בין כל מיעוט למיעוט אחר, וזו המכה הגדולה ביותר. חשוב לציין כי נתקים מסוג זה, לא התרחשו רק ביחס למזרחיות, אלא גם לגבי החסידות, שרידי השואה ועוד. נתקים הקשורים לטראומות ולכאבים שאותם אני מקשרת ליעקב. כשנאמר שיעקב אבינו לא מת, זה בגלל האלמנט של היכולת להעלות את הדברים לחיים הנצחיים.

ההשבה

אם כן לכשנתבונן מהי הנקודה אותה נותן יעקב אבינו לאליהו הנביא ולהיפך, נראה כי זוהי יכולת ההשבה. השבת העצמיות והשבת הדברים, ראיית המראה למראה, ותיווך פער הדורות, פער בו אנו מצויים כעת בצורה כה חזקה. ר' נחמן מבאר את הסחרור של השולמית בשיר השירים שהיא "מחולת המחניים"[29], עליה נאמר "חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן", באופן הבא: "אלו השיתין שמנוקבין ומחוללים עד התהום"[30]. היינו המחול היורד עד השיתין של אבן השתייה, ולדעתי זהו סלע קיומו של הוויה, זהו הטבור ממנו נברא העולם[31]. 'ענג' ו'עגן' אלו הם אותם אותיות, דבר המרמז על הצורך ל'עגן' את עצמך בהוויה, ורק משם להתחיל לזרום, ומתוך כך להגיע ל'ענג'. אמנם היום בישראליות השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבות, זוהי משימה קצת יותר קשה כי כל אחד בא מעולם תרבותי אחר.

הנצח

מושג הנצח מכיל ומקפל בתוכו את הבו-זמניות, היכולת להיות בו זמנית בהווה בעבר ובעתיד, ולסנכרן מימדים חלוקים. בדיוק בגלל בחינה זו, אליהו לא מת, אלא עלה בסערה השמיימה, זו הסיבה שהנביא מלאכי אומר על אליהו שתפקידו הוא "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"[32], הבו-זמנית שבין הבן והאב – זהו הזמן המשיחי. לעומת המשיחיות האפוקליפטית הקשה, משיחיות זו היא משיחיות רכה, הנובעת משילוב האב והבן היוצרת בהחלמתה את האבן כפי שמלמד ר' נחמן[33]. האבן היא הממזגת את האב והבן, היא אבני הבניין באמצעותן בונים את הבית, ואף אותה האבן אותה מתאר דניאל כאבן שתתלש מן ההר, ותיזרק על הצלם המייצג את ארבעת המלכויות[34], ובה בעת ייכנס לתוקפו הזמן המשיחי. אותה האבן היא זו שממזגת את הנצח והבו-זמניות, את העבר הווה והעתיד, ובנקודה זו מתחיל המושג של "נצח ישראל", ואנו זוכים לטעום משהו מן הוויה הזו.

במדעי הדתות מדברים על ביצוע הריטואל על מנת לחזור על המיתוס, אמנם האדם מהסוג שאני מתארת כאן, מבצע את הריטואל מתוך כוונה אחרת. המשמעות של הווה הריטואלי עבורו – היא הניסיון להיות בנצחיות. ברגע עשיית הריטואל המבצע מפקיע את הזמן הלינארי, ונכנס לזמן הנצחי שהוא עצמו הזמן של המיתוס. באופן אחר, ניתן לומר שבביצוע הריטואל נכנס המבצע אל הזמן האקסטטי או הזמן החסידי ובפרט זה הסוּפי[35], כי זהו זמן בו אתה מסתחרר במחול של הווה, שהוא הוא הרגע החשוב ביותר.

סיום וחתימה

לאדם כמו אבא עליו השלום הייתה חשיבות מרובה לרגע של הווה, על כן היה יוצא תמיד עם חליפת ספארי עם כיסים מרובים, מלאים בסוכריות עבור ילדים שיפגוש, ופתקים מרובים עם שמות של אנשים שנפטרו כדי לדאוג לומר עליהם קדיש, וכיס נוסף עם כסף של צדקה ועוד. בגלל האלמנט של רגע ההווה כדבר החשוב ביותר, אבא רצה תמיד להיות מוכן למקרה שאם תזדמן בפניו המציאה יוכל להשיב את האבידה. חשבנו שהנצח הולך להימשך, אף כעת אנו עוברים למימד אחר של נצח.

בסופו של דבר אני חושבת שזה לא קל לי להגיד את הדברים, כי הם מעורבים בגעגוע שלא נתפס, באובדן גדול בממשות בה אתה רוצה להיות, וכשחושבים איך להנכיח בממשות את אבא עולים המון דברים. אבא היה נוהג לקיים את סדר מוצאי שבת לדעת הבן איש חי, וכל מצווה שהיה מקיים היה מתחיל בה כשעה ואף שעתיים לפני, אלו אינם דברים פשוטים כל עיקר. אך מעבר לכך יש עומק נוסף, בדרך שאבא שילב את עולם התורה והמצוות בצורה כה חזקה ושלמה, ויחד עם זאת הכיר את עולם התרבות והאומנות הערבי ממנו הגיע, ובנוסף בעל הערכה לכל בני משפחתו. שלמות משולבת בחייכנות מאוד משמעותית. אני נורא מפחדת מהרגע שבו האדרת מתקפלת ואני שואלת איך אפשר לפרוש אותה מחדש, ואיני יודעת איזה קבלות אקח על עצמי, אבל ברגע של הגעגועים זה הכי קשה להבנה. שנזכה להנכיח את אבא חזרה בממשות, באופן שמשמעותי לנו באופן אישי, ולהשכיל את הדרך שבה נוכל לתרום לרבים על פי דרכו. יחד עם הכאה על חטא כי תמיד זה מאוחר מידי, ונקווה בעזרת ה' לזכות לנחמה.

[1] תהילים קכו, ו.

[2] ליקוטי מוהר"ן תורה ה, ב.

[3] תהילים לב, ו.

[4] בראשית מז, ל; מח, א; שם, טז; שם, יח-יט; שם, כא; מט, ב; שם, ד; שם, ח; שם, כה-כו; שם, כט; נ, א-ב, שם, ה-ז, שם, י; שם, יד; שם, טז-יז.

[5] בראשית מט, לג.

[6] שם נ, ב.

[7] תלמוד בבלי, תענית ה ע"ב.

[8] מלכים ב ב, יא.

[9] לדוגמה רש"י ויקרא כו, מב: "וזכרתי את בריתי יעקוב – בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו"

[10] בראשית נ, טו.

[11] שם, טז-יז.

[12] שם, יז.

[13] מלאכי ג, כג.

[14] ראו ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן קפח, וראו גם שם, תניינא פח.

[15] מלכים א יט, יט-כ.

[16] מלכים א יט, כ.

[17] שם.

[18] מלכים א יט, כא.

[19] כפי המבואר במלכים א, יט לאורך הפרק שניסו לקחת את נפשו, ומלבד כך הוא עצמו ביקש את נפשו למות.

[20] מלכים ב ב, ט.

[21] שם, יא.

[22] מלכים ב ב, יג.

[23] תלמוד בבלי, תענית ה ע"ב.

[24] ירמיהו ל, י.

[25] תלמוד בבלי, תענית ה ע"ב.

[26] ראו לדוגמה: בראשית רבה סח, יא; ע, ב; עג, ב; ועוד.

[27] שלמה קרליבך בפארפרזה לפסוק בראשית מה, ג: "העוד אבי חי".

[28] ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן קפח.

[29] שיר השירים ז, א.

[30] ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, מט.

[31] ראו תלמוד בבלי, סנהדרין לז ע"א.

[32] מלאכי ג, כג.

[33] ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, ז.

[34] דניאל ב, כז-מה.

[35] כמו קהילת מצרים, בהנהגתו של ר' אברהם בן הרמב"ם שהיו חסידים ברוח הסופית, או אף כמו הבן איש חי.