הקדמה

כשאסון בסדר גודל כפי שאנו חווים כיום מתרגש על המציאות, חשים אילמות ושיתוק מרוב תדהמה. רק כעת בחלוף זמן מה התחלתי לעכל את הדברים ולכתוב עליהם, ולחשוב על המשמעויות שלהם ובפרט בהקשר לזמן שלנו לפסח. המהלך שאלמד הוא מהלך חזק וחריף במובן זה שהאף  שנלמד תורה של ר' נחמן מברסלב ונביא אותה אל דברים שמטרידים אותנו היום. כלומר לא נקרא את ר' נחמן כדי לפרש דבריו בקריאה צמודה, אלא אשתמש בה למטרות שאנו רוצים לחשוב ולשאול עליהם.

שינויים בקנה מידה עולמי

השינוי הגדול שנגרם כתוצאה מן המגפה הזו, הוא בכך שהיא גורמת לכל אדם להסתגר בתוך ה'מונאדה' שלו, ובתוך ביתו, ויתרה מכך גורמת לקריסה של החוץ. דבר זה הוא נורא עוצמתי כי אנו לא רגילים לחיות בעולם שהמשמעות של החוץ נמחקת ברמה כזו. בעולם הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה כאשר אדם מאובחן כחסר תפיסה של העולם החיצוני, משמעות הדברים היא שאדם זה חווה התמוטטות נפשית גדולה. יכולת ההסדרה של היחסים בין הפנים והחוץ היא למעשה אחד הדברים הבסיסיים בכל התגברות ובכל מציאות.

הפרישה הכפויה הזאת, והדרישה להסתגרות והסגר שהעולם הגיע אליו בנקודה זו, היא מאוד קיצונית. אין מדובר כאן רק על סגר פשוט, כל אחד יכול לחוש או להגיע למציאות של סגר, בין אם זה כאשר נאלץ להתאשפז בבית חולים, או אדם שנכלא במעצר, או בבית הסוהר, ואף אדם שמסתגר במנזר. סגר זהו דבר שברמה כזו או אחרת כל אחד מאיתנו בשלב מסויים בחייו חווה.

אמנם הסגר שנכפה עלינו, המיוחד בו הוא בכך שהוא ברמה עולמית וגלובלית ומשותף לכמעט כל בני האנוש, זהו דבר נדיר, ואולי אף לא היה כדבר הזה. לא רק מפני הסכנה שהמגפה עלולה להכחיד את האנושות כולה, או סמל למה שעלול לקרות, אלא מכיוון שהאנושות אינה רגילה לתהליך או דבר אחד שפועל בו זמנית על כולם ברמה כזו.

שאלת היפוך הפנים והחוץ

והחוויה הזאת, אפילו אם ניתן לחזור ממנה אחורה, יש דבר אחד יסודי שכל מי שחווה אותה לא יוכל לשוב למציאות הקודמת שלו. אין הכוונה במונחים אפוקליפטיים, אלא החוויה הזו איננה יכולה להישכח מן התודעה ולכן היא מכוננת משהו חדש. החוויה הזו היא קשה במידה זו או אחרת לכל אדם באשר הוא, ועל פי התנאים בהם הוא נמצא, ובהם הוא נלכד.

השאלה הגדולה שנובעת מתוך המציאות הזו היא שאלת הפנים והחוץ.

נלמד עכשיו, תורה כב' המכונה חותם בתוך חותם, של ר' נחמן, לכבוד ראש חודש ניסן וגם לכבוד היום-הולדת של ר' נחמן, וזה ישמש אף כפתח והתחלה של עבודה לקראת ליל הסדר, כי ליל הסדר השנה הופך להיות הפוך מכל מה שקשור אליו – מקובל יציאת מצרים אתה יוצא, מעבודת לחירות ופה אתה נכנס, אבל נכנס ברמה כזו שאתה אפילו לא יכול להכניס אנשים הביתה. ההיפוך הזה של המשמעויות של הפנים והחוץ אני רוצה לקחת את התורה של ר' נחמן:

"בראשית ברא. בראשית, מאמר. ברא, חצי מאמר. אב ובן. סתים וגליא".

אני רוצה לקחת אותה למשהו אחר אני רוצה להעמיד את התורה הזאת, את השאלה אקזיסטנציאליסטית של מהות ופעולה, השאלה של קיום והתקיימות, ולהעמיד את זה בצורה שבעצם כרגע קוראים לנו לסיטואציה שהפעולה שלנו היא להיות בפנים ולהסתגר. ואז זה כביכול לחזור למה שלייבניץ מכנה המונאדה, להיות כל אחד סגור בעולם שלו עם איזשהו חלון מסויים לבחוץ כן או לא. והתביעה הזו מה שהיא מבקשת מאיתנו ומה שהיא גורמת לנו, ומה שצריך לעשות איתה – זה משהו מאוד חזק שלעבד את היחסים של חוץ ופנים וזה מהות ופעולה באישיות שלנו בקיום שלנו ולהתייחס לדבר הזה כזמן ייחודי – זה בעצם אירוע שהוא ברמה עולמית שהוא נותן לנו זמן בזמן השהות שלו.

ובכל הזמן אנו רק מתפללים שיהיה טוב וכמה שפחות אנשים יפגעו, ואנשים יישארו בשלום, וכמה שפחות אנשים יפגעו מהדבר הזה שגובה מחירים גדולים, אך אנחנו לא יכולים להתחשב כל אדם מרגיש את החרדה לגבי עצמו אי הוודאות היא ממש ברמות גדולות.

האירוע הזה הוא דורש מאיתנו הסדרה של פנים וחוץ, אני רוצה לשאול שאלה שהיא לא כל כך פשוטה כי בדרך כלל בימים כתיקונם, אני לא הייתי אומרת שהמהות זה הבפנים והחיצוניות זה הקיום, לא הייתי רוצה לומר אמירה כזו. לעשות את ההשוואה הגסה הזאת, אך היום צריכים לעשות אותה כי התנועה שאנחנו צריכים לעשות אותה זה להיות בפנים, והעולם החיצוני הוא כאילו אם אקח את זה לאקסטרים יכול להיות שברגע מסויים אתה יכול להיכנס לקריזה, אתה צריך לאמין שיש בכלל עולם חיצוני מרוב שהוא מגיע לצמצום כזה גדול שהוא מוקרן אלי רק דרך המסך. אני נמצא בעולם פוסט מודרני, שבו החוויה הפוסט-מודרנית שלי היא כזו שיש לי את הממשות שלי כגוף כאן רק בתוך הבית, והממשות היא רק בדברים הממשיים שקרובים אלי, והמגע שלי עם החוץ הוא רק מגע וירטואלי כביכול.

בשביל זה נקרא את התורה של חותם בתוך חותם.

שאלה: פנים וחוץ ברמה הסימבולית או ממשית?

תשובה: ברמה הקיומית קודם כל בהרגשה שלנו, איך אנחנו מרגישים עם זה קיומית.

שאלה: את בעצם רוצה לומר שיש זמנים שצריך לעזוב את החוץ ולהיכנס פנימה.

תשובה: לא, אני לא רוצה לעשות מזה דיאלוג שצריך לעשות את זה. כרגע זו עובדה, יש מצב שהוא נקרא מצב הסגר.

שאלה: גם הקב"ה נכנס לבתים הפנימיים, כשיש חורבן חיצוני, אז הוא נכנס פנימה.

תשובה: כן נכון.

כתבתי מאמר לעניין, שאני רוצה לפרסם אותו.

אני חושבת שהאירוע שעובר עלינו הוא בסדר גודל שאפשר לקרוא לו האירוע העולמי הראשון, כי זו פעם ראשונה שהעולם עובר כולו אירוע מסויים באותו זמן, זה דבר מאוד נדיר.

שאלה: כלומר מאז מלחמת העולם השנייה?

תשובה: לא, זה הנקודה זה אפילו יותר מכך, זה חדש. זה דבר שאנחנו לא מכירים את ההתנהלות שלו, זה דבר שאנחנו צריכים להבין אותו ולהבין איך מתמודדים.

זה דוחף אותנו לעשות כל כך הרבה עבודה. אחת העבודות האפשריות למשל היא שבן אדם כל הזמן יסתובב, בתוך הבית וכל הזמן יסדר עוד פינה בבית, יש הרבה אנשים שעושים את זה וזה לא רק זה בסדר גמור. זה גם משהו שיכול לקרות.

אבל אחד הדברים החשובים שצריכים לקרות לנו זה לעבור את בדק הבית הזה בפנים, כי במכל מקרה אין לנו כל כך הרבה מה לעשות בכל מקרה. זה לנסות לכונן את העולם מחדש על הממשי והווירטואלי שבו. במובן מסויים זה לוקח את העולם, ואומר לכל האנשים רגע תתעוררו, יש דברים בממשי שאתם שכחתם אותם, יש את האנשים הכי קרובים, יש את הפרחים הכל חוזר לממשות, לממשות הכי קרובה. ומצד שני למרות שזה חוזר לממשות הכי קורבה זה רק בא מפני שזה מחזיר אותנו למבנים שממש מבנה בתוך תא.

כמו שאני חוזרת על זה עכשיו זה פעם ראשונה שהאנושות כמו כוורת אחת, לכוורת הזו יש הרבה תאים, ובתא הזה יש בן אדם שמתמודד עם הממשות בצורה שלו, והמציאות החיצונית מגיעה אליו בצורה וירטואלית.

לימוד ר' נחמן  והסבל שמדביק את העצם לבשר

ניקח את זה לתורה של ר' נחמן: ""בראשית ברא. בראשית, מאמר. ברא, חצי מאמר. אב ובן. סתים וגליא". הנושא האקזיסטנציאליסטי שמדבר על מהות ופעולה, איך זה שבעצם קרה לנו שאנחנו נסוגים למהות הפנימית שלנו והפעולה שנדרשת מאיתנו זה להיות בפנים, אנחנו לא רגילים לפעולה הזו זו פעולה שכל כולה התגוננות, הסתגרות ויכולה להיות קשורה גם לחרדה ופאניקה. אני שומעת מאנשים בניו יורק שכותבים לי תגובות שיש בהם פאניקה. אנחנו צרכיים לקחת את זה למקום של השהייה של העולם.

ר' נחמן אומר:

"בראשית ברא. בראשית, מאמר. ברא, חצי מאמר. אב ובן. סתים וגליא. עדן עלאה דסתים וגניז. עדן תתאה".

זה בעצם בא ואומר לנו האב שהוא הסתום והמהות, והבן שהוא הדבר הגלוי והפעולה. מול הפסח הנוכחי שהופך לנו את כל הפירמידה. הפעולה הגלויה שלנו זה היות בפנים, והפעולה הסתומה שלנו זה העולם. זה הופך את כל הקטגוריות, בדרך כלל אנו רגילים לומר שהגלוי זה בחוץ והנסתר זה הפנים. אך במציאות שנכפתה עלינו זה עושה לנו היפוך מערכות הפעולה הגלויה שלנו זה להיות בפנים ולהסתגר, והעולם הופך להיות למשהו מופנם שהמגע שלנו איתו מאוד מתקטן, העולם בא אלינו בדרישה. לכן מאוד קשה לי לא לקשר את זה לאקולוגיה כמובן, אבל זה כבר בפעם אחרת.

ור' נחמן אומר:

וצריך כל אדם לרחם מאוד על בשר הגוף, להראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת, שהגוף ג"כ ידע מזאת ההשגה. בבחי' (ישעיה נ"ח) ומבשרך לא תתעלם, מבשרך דייקא. שלא תעלים עיניך מלרחם על בשרך, היינו בשר גופך. כי צריכין לרחם מאד על הגוף, לראות לזככו, כדי שיוכל להודיע לו מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת. כי הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאד, אבל הגוף אינו יודע מהם.

אני מבקשת מכם תעשו תרגיל, תעבירו את כל הנושא הזה של הגוף והנשמה לצורה של חשיבה כמעט אקזיסטנציאליסטית של מהות ופעולה. נעשה פה את היפוך המערכות הזה.

שאלה: זה נראה כמו פער בין ידע למודעות של הדבר, להפוך את הדבר למובן חוויתי, לקחת את זה למושג יותר ברור, ידע שהוא חיצוני לקחת את זה להפוך את זה לתפיסת עולם, אנו הופך את זה לבשר. הנשמה זה הרובד של העל מודע. והופך את זה למשהו מודע וחלק ממני שאני חש אותו וחווה אותו כחלק ממני.

תשובה: אני מציעה להגיד שיש אופציה בעצם להסביר את זה שהטקסט הזה מדבר על הנתק שיש לנו בין הדברים שאנחנו רוצים או שמשתוקקים או חולמים עליהם, לבין הדברים שאנחנו עושים. הנתק שיש לנו בין הסימבולי לממשי. הנתק שיש לנו במקרה הזה גם בין הפנים והחוץ.

ובעצם כפי שר' נחמן אומר: "כי צריכין לרחם מאד על הגוף, לראות לזככו, כדי שיוכל להודיע לו מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת. כי הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאד, אבל הגוף אינו יודע מהם". בעצם אנחנו עוד לא יודעים כרגע מה המשמעויות הסופיות של כל מה שקורה מסביבנו והשאלה מה אנחנו באים עכשיו להודיע לממשות שלנו.

"וזה בחי' (תהלים ק"ב) מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי, עצמי היא הנשמה שהיא עצם האדם… ואז מתקרבת ומתדבקת העצם להבשר, היינו הנשמה להגוף".

הוא אומר כאן דבר כזה מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי – אני רוצה להציע פירוש שאולי אף הולך מעבר למה שר' נחמן התכוון כאן: הסבל מדביק את העצמיות שלנו לממשות שלנו וסוף סוף אנחנו מבינים מה נדרש מאיתנו לעשות. מקול אנחתי דבקה עצמי – לבשרי. הסבל הופך להיות הקול שדוחף אותנו למטמורפוזה הבאה שלנו. הוא מדביק את העצם, את הself העצמיות לממשות שהבן אדם מתעלם ממנה, ויוצר בעצם את התובנה למה אני נדרש.

והוא ממשיך:

"ובחי' קול התקיעות הוא בחי' מקול אנחתי. והוא משבר גופו של אדם, בבחי' (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ועל ידם יוכל לבוא לרועים הנ"ל. וזה בחי' תקיעה שברים תרועה. תקיעה, הם הקולות, קול עוז. שברים, שעל ידם נשבר עזות הגוף כנ"ל… וכתיב (שם) בעצם היום הזה נימול אברהם. היום הזה, זה בחי' קול שופר שמצוותו ביום (ר"ה כ"ח ע"א, מגילה כ' ע"ב) בבחי' (תהלים כ') יענך ה' ביום צרה, שעל ידו נימול ונשבר ערלת בשר, ומקבל אור העצם".

זאת אומרת, האור של העצם כאן זה במשמעות של העצמיות של הself. ויענך ה' ביום צרה זה הניסיון של ההבנה מה דורשת ממני. אני לא רוצה להגיד רק הנשמה. גם הנשמה גם העצמיות גם הייעוד הכללי.

נקודת הקול – האחר הנומינוזי

אני רוצה להדגיש את זה שזה קול. כי הקול לא מעט פילוסופים ובוודאי רודלף אוטו שכתב את הספר שלו על הקדושה ודיבר על הנומינוזי, דיבר על זה שהקול הזה הוא קול ללא שם, ללא מהות זה הדבר שמחלחל את הבן אדם שהוא שומע את הקול הזה שאין לו ביטוי שאין לו משמעות. זה לא מקרה שכל התיאוריות האלה מתפרצות על סף המלחמה, 1902 1914, אזורים של מלחמת העולם הראשונה.

 זה לא מקרה שאחרי מלחמת העולם השנייה אנשים כמו לוינס ולאקאן לא מסתדרים יותר עם התאוריות של הנומינוזי הדבר הזה שמתגלגל כמו רעם, ביום בהיר ואין לו קול ואין לו משמעות ומנסים לשאול אולי בכל זאת מנסים להתנגד לזה אני מבינה מאוד למה הם מנסים להתנגד לזה יש חרדה שאנחנו ניקח את הנומינוזי הזה ונדבק אותו לאדם האחר. במקום להגיד שאלוהים מפחיד אותי.

החרדה הגדולה שלנו זה שניקח את האחר הנומינוזי שזה האלוהים, ונבוא ונשליך את זה על האחר. ואתם יודעים מה מפחיד אותי בסיטואציה שלנו עכשיו עם הקורונה? שהאחר שלנו יהיה הבן אדם הזקן זה מפחיד אותי שההשלכה הבסיסית הזאת (הנמצאת גם בתשתית התהפכות הוקטור המטפיזי לווקטור החברתי וגם בתשתית החילון מצד אחד) ההשלכה הזו שאנחנו מעבירים מהאחר הנומינוזי שאין לו שם ואין לו מילה ואין לו פרצוף, ונעביר את זה לשם. הבן אדם מול הטלויזיה יגיד לעצמו לא אכפת לי שפלוני ואלמוני מת כי אני לא יודע בכלל מי הוא, אני לא יודע מי זה הבן אדם הזה באיטליה ואני לא יודע מי זה הבן אדם הזה בפורטוגל. וככה הלב מתחיל להיות גס וכהה לאנשים שמתים ללא שם, לאותו אלמוני שמתפגר ואנחנו לא יודיעם מי הוא. כל אחד דואג לחרדה לעצמיות שלו.

הרגע של דבקה עצמי לבשרי – במשמעות הקולקטיבית הוא רגע מאוד קריטי שעבור על העולם ואני חושבת שזו שאלה מאוד חזקה. קודם כל אני רוצה להגיד שהשבירה הזאת של הגוף היא צריכה לבוא:

"וע"י קול אנחה שהיא בחי' עזות דקדושה כנ"ל, עי"ז נשבר עזות גופו"

מעזות דקדושה, לא מעזות סתם של האגו שלי, ושל החוצפה שלי או הנרקיסיסטית שלי. אלא מעזות דקדושה כלומר מהעזות הזאת שיש בי מסירות נפש לאור של הקשר בין העצם והבשר של כל אדם ואדם זו נקודה שמאוד משמעותית לי. קדושה דתית או קדושה חילונית הכי מזוככת. מאמא תרזה ועד הרופא בספר הדבר של אלבר קאמי.

שאלות ותשובות

שאלה: לא מספיק הבנתי את הקישור לנקודת של מהות ופעולה.

תשובה: אני אמרתי שאני אעשה את זה שרירותי, מה היה האקט השרירותי שעשיתי. לאורך התורה הזו ר' נחמן מדבר, אני אהיה מהירה, ר' נחמן לא מדבר בתורה הזו רק על הדגם של אב ובן, הוא מדבר גם על הדגם של נעשה ונשמע. אני לוקחת את ה"נעשה ונשמע" שהנשמע זה המהות, והנעשה זה הפעולה.

שאלה: איך את מקשרת את זה לנקודה של גוף ועצמיות? לעצמי ובשרי?

תשובה: אני מקשרת את זה שיש לנו בעצם כמו משוואה כזו, שני משוואה שרצות: אחת המשוואה של אב-נשמע-עצמי-נשמה ומשוואה השנייה בן-נעשה-פעולה-קיום-בשר. ואני מקשרת את זה לזה שאנחנו נדרשים לעשות פעולה שלישית להדביק את שני הדברים האלה, להדביק את העצמיות לבשר.

וברמה הכלל עולמית: להדביק את המהות של כל אדם ואדם לבשר העולמי. לכאוב את הבשר העולמי להרגיש את האחדות הזאת ולהסתכל על הקול הזה שהוא קול השופר שהוא קול חייתי שצועק לא כקול שמביא אותי למקום הזה של הזלזול באלמוני פלמוני אלא להפך אני חושבת שאם יש דברים שצריכים לעשות היום אקזיסטנציאלית שהוא קשור למטרה עולמית זה פעם ראשונה בקיום העולמי שדבר קורה בסדר גודל כזה שמכניס עולם ומלואו לחיות בתוך מונאדות בסגנון לייבניץ,  כמו תאים בכוורות. ואיך מתוך הכלא הזה אתה מקרין קרניים בתוך טובה עולמית. צריכה להיות כאן שפה חדשה של אתיקה חדשה השפה הזאת היא בעצם קודם כל להסתכל על הקשר בין הקיום לפעולה בצורה חדשה.

לקחתי מרבי נחמן את המטמורפוזה שלו, כי הוא אומר שבכל פעם כשאתה מפנים את הנשמע לתוך הנעשה, אז בעצם מתפנה מקום ואז מה שקורה הנשמע של אתמול הופך לנעשה של היום אז מתפנה לי מקום לעוד נשמע. אין איזו הגדרה סטטית של המהות אלא כל הזמן הדברים נמצאים בתהליך ובפעולה.

לדוגמה: אם יש לי אנרגיה של ליבידו של התפרצות ופאניקה מרוב ההסגר הזה, ואני מוכרח לעקוף את השוטרים ולרוץ לחוף הים, אז עדיף שאני ארוץ לסופר אקנה סל מלא ירקות ואמצא את הקשיש הראשון ואתן לו את זה. שאני אוציא את הליבידו שלי על דברים אחרים.

שאלה: את בעצם לוקחת כמה דברים ביחד, כי הסוף נשמע כמו אהבות נפולות. יש לך אהבה מתפרצת אז תעלה אותה ותתעל אותה ואל תתן לה לצאת במשהו נמוך.

תשובה: זה אני אומרת, כי זה מצב חירום. כי זו אהבה של הגוף.

אין לי בעיה שאני אומרת הרבה דברים, כי קודם כל אני אמרתי מראש בתחילת השיעור, זה לא שיעור ממש רק על ר' נחמן, אלא זה שיעור על המצב שקורה היום, ואני רק משתמשת בתורה של ר' נחמן כאילוסטרציה קצת בכוח הזרוע,  כדי לסמן משהו על אקזיסטנציאליזם חדש שעיקר הפעולה שלי להיות בתוך הבית. זה אתגר שהוא לא כל כך רגיל לנו. אנשים שהם מופנים ורגילים לכתוב ולקרוא זה לא עד כדי כך מאיים עליהם. אבל אנחנו לא רגילים לזה שהעולם מבחוץ הוא כאילו נמחק ואין לו נוכחות ואנחנו חשים את הנוכחות שלו רק בצורה וירטואלית. זה דורש מכל אדם ואדם אתגר מאוד גדול: איך מייצבים מחדש את הנוכחות והקשר בין החוץ והפנים, אני מנסה להגיד שבאמצעות הקטגוריה הזו של "נעשה ונשמע" אם ממקמים אותה נכון ככלי של מטאמורפוזה מתמדת  אפשר לעבוד על יצוב פנים וחוץ. רק שצריך לדייק אותה ולהפוך אותה – במקום לקטגוריה המופנית החוצה – לזכוכית מגדלת על אירועים הרבה יותר דקים שקורים פה. בתוך הבית. במקומות היותר קטנים שהאדם מצומצם בהם, וזה החידוש. אני לא מנסה להגיד הרבה חידושים.

הסבל הסימבוליקה

שאלה: אם אפשר לחזור לסימבוליות של הדברים, אז בעצם ה'קול' של ה'אנחה' זה מה ש'מדביק' את ה'עצמי' ל'בשר'?

תשובה: אם האדם מקשיב לכאב שלו ולסבל שלו, הוא רואה שלסבל יש סגולה ואפשרות להדביק את העצמיות לבשר במובן החיובי של הדבר, לגלות לבן אדם את מה שהעצמיות רוצה ממנו – הקול הלא מודע משדר לאדם כל הזמן ותמיד. והוא לא רוצה לשמוע את הקול הזה, ובמובן מסויים, האדם מתגלה לעצמו כנומינוזי של עצמו, שהוא לא רוצה כל הזמן לשמוע מה הקול הזה אומר לו.

מה שקורה כרגע בעולם שיש סיטואציה שמכניסה את כולם לכלא קולקטיבי זה קול גדול שמתגלגל, הרי בסופו של דבר חז"ל אמרו שיש קולות שהולכים מסוף העולם ועד סופו והאדם לא שומע אותם. אחד הקולות האלה זה בזמן שהנשמה יוצאת מהגוף, כרגע יש משהו שעובר בו זמנית על הרבה מהאנשים בעולם. יש קול שמתגלגל כרגע בעולם. יש אנשים מתים האף שהם אלמוניים לי זה הלם עצום לקרוביהם והם נאספים ממש במשאיות מושמים בחדרי קירור מאולתרים. מגפה. יש קול צעקה. לסרב לו זה טיפשות. לשמוע אותו ולהפוך אותו לרפלקסיה זה כוח.

שאלה: לגבי החלק הפעולה יותר, היא יותר מקושרת יותר לתמונה לוויזואלי? כמו בנוח שיצא לראות סימן ממשי ויזואלי, ולראות את קולות ומתן תורה, איזשהו יחס בין התמונה ובין הקול?

תשובה: זו שאלה מאוד טובה, ואגיד את האסוציאציה הראשונה שעולה לי אליה וזו האסוציאציה של 'צוהר תעשה לתיבה', בעצם גם שהפילוסוף לייבניץ דיבר על זה שאולי כל אחד מונאדה סגורה ואין קשר, בין העולם שלו לעולם של הזולת, והיו אנשים שאמרו אולי כן אולי העולם הקיום הוא מונאדה, אבל בתוך כל מונאדה יש חלון למונאדה של האחר.

מה שמעניין בתיבה של נוח שהיה לה צוהר, חשבתי על זה בזמן האחרון שכל אחד מאיתנו מתכנס לתיבה שלו, לכן המונאדות זה החלון. בתיבה של נוח היה צוהר, ופרשני המדרש והמקרא  התווכחו ביניהם האם החלון הזה היה חלון אמיתי, או כמו במדרש פרקי דר' אליעזר  סוג של יהלום מלוטש שנתן אור לתוך התיבה ובפועל זה לא היה חלון חיצוני. שזה נושא נורא מעניין, ואני חושב שהתמונה והצוהר תעשה לתיבה זה במושג אפלטוני זה ה'אידאה', מה שאנחנו רוצים לעשות מעצמנו, מה שאנחנו מתכוונים לעשות.

זה באמת אירוע שרמת החריגה שלו, היא נורא גבוהה, ור' נחמן אומר בתורה הזאת:

"עיקר השלמות היא באינסוף".

ושם למעשה הדברים הם רק רמזים לדברים העליונים מהם, ושם זהו המאמר השלם. ומה שאותי עניין, ואי חושבת שהוא נורא חשוב לדון בו, למעשה כי האירוע הזה מאתגר אותנו בבנייה חדשה של יחסי חוץ ופנים אין לזה שום הגדרה אחרת, והצורה שהעולם החיצוני נסחף, כאילו ללא קיים זה מעמיד דרישות אחרות מהקיימות שלנו.

ולכן רציתי לקחת את זה למקום של האקזיסטנציאליזם, ובפרט להדגיש עוד יותר מזה שיש  פער שנוצר בין הקיים להתקיימות, זו החוויה שלנו בזמן אסון. נפער פער בין ההיות ובין אי ההיות. שם מתוך המקום הפרטי שם יש זימון לכונן משהו חדש, וכל אחד מחוייב לזה, אני חושבת. לעיתים מאוד רחוקות מצב החירום הכללי, פולש לאדם לנשמה לגוף לבית, לכל תנאי הקיום שלו. זה אתגרים מאוד חזקים כי כל אדם נדרש למצוא פעולה ולהגדיר לעצמו ליחסים של הספירלה שהוא רוצה ביחסים שבין המהות לבין פעולה ועשייה.

במובן מסויים זה הרבה יותר ברור לי לגבי העולם, ברור לי שמה שקרה ברמה עולמית מחייבת את העולם כולו, לייצר ספירלה חדשה בכל הרשתות שלו, בכל הרשתות הקיימות. בבריאות הכל יעבדו אחרת, זה ברור.

אבל מה זה דורש לגבי כל אחד ואחד מאיתנו בספירלה הפרטית שלנו זו שאלה מאוד מאוד חשובה.

הלחמת האב והבן – הפנים והחוץ

השאלה: השאלה שלי הייתה יותר על החיבור בין התמונה לקול, אני קישרתי את התמונה לדבקות עם העצמי, ובאופן אינטואיטיבי מתקשרת לי לגאולה.

תשובה: אני אנסה להסביר את עצמי עוד פעם, בין האב והבן, בין הנעשה והנשמע יש פער. הפער הזה בין מהות והפעולה, בין הנעשה והנשמע. הוא גם הפער שאמרתי שמגשר עליו הנומינוזי הקול שאין לו פשר. ברגעים הלאה גם התמונה היא חסרת פשר, אותו דבר, ברגע שאנחנו מצליחים להכניס אותה לשפה ומתמודדים עם האימה והפאניקה של שמיעת הדבר או ראיית התמונה זה כמו סמים פסיכודאליים זה כמו ציורים של וויליאם בלאק. זו תמונות מאוד חזקות. אבל זה גם יכול להיות תמונות חסרות פשר, כמו שכרגע, עד "אתמול", האתמול המדומיין כמשל, כולנו נפגשנו, ופתאום אני רואה את כולכם בתמונה אחת במשבצות של ה"זום" על המסך. זה גם תמונה.

המציאות מתגלה לנו במשהו חדש והדבר החדש קורה לנו לקרוא לו בשם, והשפה הזאת שהוא דורש הייתי רוצה שזאת תהיה הספירלה של נעשה ונשמע של מהות ופעולה . שזאת תהיה הספירלה שמתוכה נצליח למצוא ולהבין את הנקודה של הפשר.

עכשיו אנחנו לא צריכים להסביר את זה לעצמנו, אוקי סבבה הרגענו את העולם, חוזרים לשגרה. הרי ברור שזה לא יקרה ככה. זה זורק כל בן אדם למעמקים הפנימים שלו, לצורות הכי בסיסיות שכל אדם התרגל להסביר לעצמו את יחסי פנים וחוץ, אנחנו מאוד שונים בדברים האלה.  לכל בן אדם יש קריטריונים אחרים איך שהוא מסדר לעצמו את הדברים האלה, לכל בן אדם יש מבחנים אחרים בפנימיות וחיצוניות בקשרים שלו עם אנשים. זה זורק כל אדם למבחנים שונים מאד זה מזה. אז מה שניסיתי מקודם להגיד כמו שבן אדם יכול להגדיר לעצמו: אני מגדיר לעצמי כל יום לנקות ולסדר לגמור איזה פעולה בבית או בחצר לעשות איקס פעולות, הרי שחשוב שהוא גם יגדיר לעצמו כל אחד לפי מה שמתאים לו, איקס פעולות נפשיות שהן בעצם מתחברים לדברים שלנו ונוצר זמן ושהות שהם לא הזמן והשהות של החיים הרגליים.

האירוע הזה יצר לנו שבר בתפיסת הממשות ובסדר הסימבולי בו זמנית.  בכל דבר ודבר שקורה עכשו יש פתח למשהו שעשוי להיות אחרי האסון. יש הזדמנות לפרדיגמה שהיא גם חדשה. נגיד איקס אנשים לא יכלו להיפגש בממשות, יכול להיות שבתנאים הקודמים לא היה עולה בדעתנו ליזום פגישת זום לכולנו, אבל עכשיו ברור לנו, כי רמת ההכרח היא כל כך גבוהה, שזה קרה. אחרי זה – ניתן לפחות לקוות -העולם לא יחזור אחורה הוא רק ילך קדימה. כך זה יקרה טכנולוגית השאלה איך זה יהיה מבחינה הומניסטית מבחינת רוח האדם.

השאלה האמיתית היא איך הוא ילך קדימה נכון! עם האתיקה הנכונה. זו השאלה הגדולה. הניסוח של הפעולות שלנו עכשיו בתוך הפנימיות, זה להוריד אותנו לרמה של זן, כמו זן ואומנות אחזקת האופנוע או הירייה בקשת, שני ספרים נהדרים, אז גם הזן של החיים שלי עכשו בבית שזה תמיד טוב אך עכשו עוד יותר.

ברמה שיש לנו מושגים שאפשר להגדיר ביהדות, ידעתי שא אני ארצה לדבר על הנושא הזה של ראש חודש ניסן ור' נחמן, כל ההתהפכות של פסח אנחנו מדברים על יציאת מצרים ובמקום זה אנחנו נכנסים לבית ונכנסים לבד ולא עם חבורה, זה דורש מאיתנו כיוונן מנטלי תדר חדש, תדר של בראשית, "בראשית ברא מאמר" זה דורש כינון יחסים חדשים.

הרבה פעמים בניאופלטוניות ובגנוזיס דיברו על האקסטנציה הראשונה שיוצאת מהאל כאילו היא בן (או בת כפי שהראיתי בעבודה שלי על החכמה), יש אב ויש בן. לכן אני אמרתי המהות היא האב, והפעולה היא הבן. האב והבן ביחד זה "אבן", זה חידוש דרשני שנחמן משחק איתו רבות בדרשה זאת. יש מושג לקאניאני שנקרא אקסטימיות, זה מילה שמנסים להלחים אותה, מהמלה אקסטריור – חיצוני, ומהמילה אינטימיות. יש נקודה שהפנים והחוץ מתחברים ביחד כמו גלישה הנוצרת על סוג של טבעת מוביוס כזו, ונוצרת מעטפת שנוגעת בין החוץ לפנים.

אני מנסה להגיד שזה ניתן אולי להקבלה למה שר' נחמן אומר אבן זה הלחמה של שני המילים אב ובן. למעשה זה נוגע באבן התשתית של כולנו , איך אני הלחמתי את היכולת שלי לנוע בין הפנים לחוץ.

רמת הדרישה היא גבוהה מאד כמה פעמים בחיים יצא לכם כמו הרמה שזה מאפשר לנו, להכניס את הדברים לאיזה פריימינג כזה שהוא כמעט סוג של ויפסנה או זן בודיהזם. וכל אחד נמצא בבית שלו בתוך מנזר פרטי, עם רשות וגם אפשרות כל ערב להגדיר לעצמו את סדר היום של יום המחרת של האב והבן שבו בתוכו לעיתים גם ממש עם בני משפחתו שאיתו איך הוא מכיל.

פרדוקס: מרוב שבן אדם מופנם בתוך הבית האדם יכול להגיע למצב שלו יהיה לו רגע אחד מופנם. זה ממש מילכוד אמיתי. מה שיכול לקרות אתה קם ואתה כל הזמן ממציא לעצמך משימות, אני אקום ואסדר וכו'. אבל זה בעצם לא מיועד לזה, זה מיועד גם שיהיה לך זמן פנימי. והזמן הפנימי הזה יכונן אותך בצורה מאוד חדשה ואחרת.

אולי עם האיזונים העולמיים האלה, אני בדרך כלל לא אוהבת להישמע ניו אייג', אבל כאן זה הכרח – האיזון העולמי הוא קורא לנו והוא הכניס תדר אחר למציאות.

בכוונה דיברתי על הקול, כי לפי דעתי ר' נחמן תמיד מתאר תיאורים נהדרים של הקול, הוא גם אדם מוזיקלי וגם אדם שרגיש לסוגי קולות ולמעמד שלהם ברגעי התגלות וגילוי עצמי. וזה באמת אחד הטקסטים שבו רואים שהסבל מתגלגל אל הבן אדם כנומינוזי, לא רק הקול אלא באמת הבן אדם לא מבין את המאוימות של ההוויה, הוא לא יודע איך לתת שם לסבל הזה, לדבר המוזר הזה, כי זה לא באמת רק הווירוס קורונה. זה רק לכאורה רק הווירוס, בוא נגיד שהיה את הווירוס ורק נתחיל לחשוב אילו היה חיסון  או אילו לפחות היו בדיקות אילו היה כל המיטות, אילו היה את כל מכונות ההנשמה ואם ואם… אבל בפועל זה החידלון האנושי להתמודד עם זה. וזה הדבר שמעורר בנו את היראה והאימה בעצם. היראה הזו היא הקול של הסבל, הקול מדביק את העצם לבשר הוא מדביק את העצם במובן של הself לממשות שלי, ומה אני עושה עם זה, זה בעצם האתגר שלנו לכל אדם לחוד ומה שזה קורה לטובת האנושות.

עיקרון הספירלה

התורה הזו היא שייכת לעשר או חמש עשרה תורות של ר' נחמן שהן בין החשובות שלו, שבכל התורות האלה חוזר העיקרון של הספירלה, העיקרון ההתפתחות הכי חזק ברמה האנושית, כל מהלך חוזר עוד פעם בצורה יותר גבוהה ויותר עמוקה. וזה בעצם המטמורפוזות לאין קץ על זה מבוסס גם עניין הגעגוע אצלו, לכן כאן המטמורפוזה הזאת היא שכל הזמן הנשמע הופך למעשה והולך לרוץ אחרי גילוי חדש במציאות.

שאלה: איך מדברים על זה אם זה למעשה חדש?

תשובה: יוצרים שפה חדשה. דרך אגב העולם רצה ממזמן אתיקה חדשה, אלא שהאנשים התעלמו מזה. העולם ממזמן נמצא במצב של פשיטת רגל, מאז הפוסטמודרניזם, צריך לנסח עכשיו את השפה. אסון זה בין היתר הפילוסוף אגמבן הדגיש מאד בעקבות פרימו לוי, האסון הוא גורם ללידה של השפה, האסון יוצר את השפה. כאן השפה עצמה מתגלה כ"אחר". ולמרבה הצער המגפה הזאת היא באמת אסון. הוא גורם להסתכל בזכוכית מגדלת על כל דבר בשפה בצורה חדשה, ואני כרגע מנסה להסתכל על מושגים של חוץ ופנים.

אני לא קוראת את התורה הזאת של ר' נחמן באותה צורה שקראתי אותה לפני חודשיים (ובכלל לימדתי אותה לא מעט), אני קוראת אותה בצורה הרבה יותר קיצונית הרבה יותר קשה, ברובד אחר, ומודעת לכך שמתוך השאלות הפילוסופיות וביאור ההווה אני דורשת אותה בצורה שרירותית. 

מקום חדש למפגש עם האחר

שאלה: חיבור נשמתי של סבל, אבל החיבור הזה הוא בהסתר, כל אחד בבית שלו ודואג לעצמו. אם פעם לעשות חסד עם האחר, עכשיו השדה של האחר הפך להיות וירטואלי איפה הלב יעשה את החסד?

תשובה: לכן אמרתי שזה דורש כמעט פרמטרים חדשים בכל מובן, זה מדהים לראות כמה הרבה אנרגיות אנשים מוציאים, שהם אנרגיות כתוצאה ממה שקרה להם בפרטי והם לא מופנות למטרה הגדולה, למרות שנוצר מצב של ריקון שמחייב בכוח הזרוע וביד חזקה קשב למטרות גדולות.

אתה מרגיש פתאום געגועים שיהיה מועצה של זקני האנושות ושהם יכוונו אותנו מה אמורים לעשות, ומיד היה צריך לעשות כמה דברים שהייתי מאוד מצפה להם. אתה יכול לרתום את כל המדיה למטרות שונות. צריכים לקום ערוצי תוכן שונים, לדוגמה ערוץ תוכן שמביא את התפילות של כל הדתות, יש הרבה רעיונות מה צריך לעשות. וזה רק דוגמאות קטנות למשל קבוצות שהיו מקבלות על עצמם את התמיכות ההדדיות בדברים מסויימים. קבוצות תמיכה.

כמובן שזה פרדוקסלי ומחדד ביתר שאת את הנכונות ל"וותר" על הזקנים, שלפעמים מקשיבים לה אצל חלק מהמגלגלים שיח סטטיסטי.

זו צורה חדשה של ההתגלות של הנומינוזי, זה משהו מאיים, שמופיע ללא שם. המשהו המאיים שמופיע ללא שם, שהוא כאילו יכול להיות גם האלוהים וגם האחר החברתי. אני חושבת שלוינס יצא ממחנות העבודה אחרי מלחמת העולם השנייה והתנער מהתפיסות של היידגר הוא בטח לא אהב את הרעיון שבעצם הבן אדם מתחבר עם כוח ללא שם, הוא פחד מזה מה יקרה לאחר החברתי.

אבל הדבר שמטריד אותי ומדאיג אותי… אני יודעת שעוד לא הגענו למימדים של השואה בה"א הידיעה ואנחנו רחוקים מזה, ואני מאמינה שהאנושות תצא מזה הרבה יותר מהר משנראה לעין, אם המקרה של סין מלמד אותנו על סדר גודל של חודשיים, זה מלמד אותנו שאפשר להתאושש מזה בסדר גודל כזה – בעיקר עבור מי שמיהר עם ההסגר ויש כאן תחזיות שונות. אך גם אם העולם יתאושש מהמקרה זה די מהר, מהר יחסית, ויחסית רק יחסית עם מספר קטן של אבידות, בפרט כשבלב קר רואים אותן כאלמוניות מה שאינני רוצה שיקרה,  זה עדיין סימן לעליית מדרגה מסוג האסונות שיכול לצפות לעולם. לכן ההתחלה לנסח שפה חדשה ופרדיגמה חדשה, ואתיקה חדשה זה מבחינת הכרח.

שאלה: תוכלי להסביר קצת יותר על ההבדל שבין היידגר לבין לוינס?

תשובה: בקצרה אנחנו רואים שמה שאוטו מדבר על ההתגלות האלוהית חסרת השם, זה מהלך שלי כתבתי במאמר שלי שעוד לא ראה עוד אור על רודולף אוטו, היידגר לוינס לאקאן אחרי מלחמת העולם השניה, חשבתי אולי בעצם למעשה היידגר מעתיק את הנומינוזי לתוך התיאור של הוויה בספרו על הוויה וזמן  הוא מתאר את הכמיה של האדם להיות שם באיזשהו מקום לא ידוע בעמקי הוויה, או יותר מדוייק ההיות, זה רעיון של הנומינוזי. היידגר נותן להוויה לאדמה, ליישות המעורפלת את הכוח של הנומינוזי, שהיה הכח של האלוהים וגם פה הסכנה שבהיידגר, אם אנחנו נותנים לדברים את הכוח להיות בלי שם אנחנו יכולים להגיע למצב של האחר הזה.

כל התפיסה של האחר של לוינס זה שיהיה לאחר פנים, לוינס אחרי זה מותח את זה גם לכיוון הגב של האחר. אני יותר מידי כותבת על זה עכשיו, לכן אם אענה בהרחבה זה יקח את השעור הזה למקום אחר. אבל אני כן רוצה להגיד שאנחנו נמצאים היום בסכנה של "אלמוני פלמוני", אנחנו שומעים כמה מתו בסין, שבספרד זה עבר את המספרים בסין, מודיעים לנו את המספרים, אנשים באים עם סטטיסטיקות ואומרים לנו שהמספרים האלה הם קטנים מהמספרים שאנשים מתים בכל העולם בכל יום ואנחנו די יכולים להתקרב מהר לאקציה כלפי זקנים, סליחה שאני אומרת את זה בצורה כזו קיצונית וחריפה. ומה זה זקנים בכלל? ולמה שחסר במכונות הנשמה או צורך של צעירים לצאת לרחוב יקבע מי למוות מי לחיים. הכאוס מתרגש.

לכן אנחנו אמורים לייצב מחדש את היחסים בין פנים ובין חוץ ברמה שלא ידענו אותה, אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי במקום לרוץ וללמד את הטקסט.

קול השופר מול קול ההברה – האדם עם השם מול ההמון המספרי

נקרא את הדברים הבאים של ר' נחמן לאור השיעור, ובזה נסיים:

"ה' עשה למען שמך, שאתה בעצמך תעשה למען שמך ותרחם עלינו למענך לבד".

אני מקווה שאחרי שלמדנו את השיעור הזה עכשיו זה מובן מה המשמעות. כאילו בעצם כעת אנו מבינים שזה נותן לנו דווקא את השם, אנחנו רוצים את השם של האלוהים, ולא את האלוהים המאיים חסר שם. ובהתאמה החמלה של אלהים עלי נותנת לו שם. בגלל שיש לו שם הוא חומל. גם אני כאדם כשאני חומל על האחר זה גם למעני. אנחנו רוצים שלכל אדם יהיה שם, כמו שזלדה כותבת: לכל איש יש שם, לא רוצים את ההמוניות של הפלמונים האלמונים אלא רוצים את השם, את השם אנחנו בונים מהמושג של הא"בן (=אב+בן) אצל נחמן והאקסטימיות אצל לאקאן. העבודה שלנו על הפנימי והחיצוני כמעטפת אחת בונה לנו את השם שלנו והקיום שלנו.

"וכשאינו בבחי' בשר… שהוא בחי' העצם, אזי אינו שומע הקול בעצמו הנ"ל רק הקול ההברה".

אם אתם זוכרים היה לנו את השיעור על הרעם,  שאדם לא שומע את הקול של עצמו, יש לו מסך בינו לבין עצמו ופתאום מתגלגל עליו רעם שקורע את המסך ואז הוא מתחיל לשמוע את הקול של עצמו שהיה שם תמיד בעצם. זה ממש ההקבלה של התורה הזאת. הוא אומר:

"התוקע בבור, בחינות (תהלים פ"ח) שתני בבור תחתיות. והוא מתאנח ותוקע על זה".

אדם מרגיש שהוא תקוע בתוך הבור, בתוך המונאדה, בתוך התא של עצמו, בתוך הכלא בתוך התיבה. הוא מרגיש שאף אחד לא שומע את הקול שלו, הוא תוקע ומתאנח.

"אותם העומדים בחוץ, שאינם בבחי' בשר".

כלומר כל מי שעומד מבחוץ אליו הוא כבר לא בבחינת הממשי שלו, אז הם לא בבחינת בשר. כי הם רחוקים ואם אין בהם חמלה אז גם כן אין להם לב בשר כלפיו.

"אם קול שופר שמע יצא, היינו שיוכל לצאת מתוך הרע שלו. ואם קול הברה שמע לא יצא כנ"ל".

כלומר צריכה להיות התגלות כדי שנוכל לצאת מהנתק שלנו לבשר, לממשי של האחר.

"אם קול שופר שמע יצא, היינו שיוכל לצאת מתוך הרע שלו. ואם קול הברה שמע לא יצא כנ"ל: נמצא, בין קול אנחת האדם בעצמו, אינו שומע אם אינו בבחי' בשר. שהגוף רחוק כ"כ מהעצם הנשמה".

כלומר ההבדל שבין קול הברה לבין קול השופר, קול הברה זה מושג שקיים במשנה, אתה לא באמת שומע את קול השופר, אלא מן רעש שיש מסביב. זה הרעש של ההתגלות, הרעש של התקיעה בבור מתוך הסבל, זה הקול של האנחה של האדם בעצמו שמדביק אותו שמדביק בין הרבדים שבו שהיו עד כה בנתק.

בסימן הבא ר' נחמן מציע:

על ידי שמשמש הגוף לנשמה, בעשיית מצוות מעשיות הוא יכול לשמוע את הקול. לחבר את הקיום למהות, לחבר את הפעולה לתיאוריה.

מהרגע שזה קרה אני כבר כמה זמן יושבת וחושבת, והתפתח לי מהלך תיאורטי חדש. אני אישית אוהבת לחבר את זה לתורה של ר' נחמן , כי זה עוזר לי לראות דברים, לחדד דרך קפיצה למשוואות ותמונות מקווה שזה עוזר גם לכם.

שאלה: אם הבנתי נכון, אם אנחנו שומעים את סבלו של האדם אנחנו שומעים את קול השופר, ואם יש לנו מספרים וסטטיסטיקות בעצם שמענו קול הברה, ולא שמעו את קולו של השופר.

תשובה: מצויין לא היה פה גילוי של העצמי. ואז כששמענו את הקול של ההברה – זה אלמוני פלמוני, זה בעצם כבר לא "אדוני עשה למען שמך".

שאלה: אין לו שם ואין לו פנים, ואנחנו עסוקים במספרים וסטטיסטיקות.

תשובה: נכון, ואז "אני את נפשי הצלתי", זהו זה כל העניין פה.

וזה באמת כאן יש נקודה נורא חשובה איך ההתגלות של האחר קשורה להתגלות שלי לעצמי. זה לא באמת שרק האחר מתגלה, אלא תוך כדי אני לומד משהו חדש על עצמי, אם נזכיר שוב את הדיאלקטיקה של האדון והעבד של הגל כתשתית גם לחשיבה אינטרסוביקטיבית. אלא גם שהחוץ שב ומגלה לי את הפנימיות שלי, הפעולה את המהות.

שאלה: בקלות האדם יכול להפוך אפילו את עצמו בעצם לסטטיסטיקה.

תשובה: כן, אנחנו רואים את זה בצורה נורא חזקה, משהו שנורא מפריע לי בשיח שמתחולל עכשיו במדיה. אם אתם שמים לב יש כאלה שהם פסימיים, ויש כאלה שהם אופטימיים. נורא עצוב לראות שהאופטימיים הם אנשי הסטטיסטיקה, והאנשים ההומניסטיים הם הפסימיים. אנשי הסטטיסטיקה אומרים אוקיי זה יפגע ב2 אחוז מהאוכלוסייה, יפגעו חמישה אחוז, וכו' מי שמדבר ככה על שניים שלושה אחוז, בעוד עשר שנים הוא ידבר ככה גם על עשרים אחוז. במקום ששורפים ספרים, שורפים בני אדם.

הנקודה שלנו זה בעצם האנשים שמדברים יותר בפסימיות, זה לא בגלל שהם חושבים שהרגע העולם הולך להחרב, או שהם לא מבינים שעוד חודשיים המגפה הזאת מאחורינו וכך וכך עשרות אלפי אנשים מתו בעולם, אלא בגלל שכואב להם על כל אותם עשרות אלפי האנשים שבאבחה אחת יקטפו בכדור אחד בכל העולם.

אנשי הסטטיסטיקה גם סופרים רק את הגופות הם לא רואים את כל ההדף שייצור עוד ועוד מוות ועוד ועוד קריסה כי הם לא סופרים את המיטות ואת מכונות ההנשמה שאין וגם לא סופרים את החורבות הכלכליות צריך לראות אותם ולשמוע אותם אולם באופן יחסי בלבד.

להגיע לסיטואציה שהתרבות מאלצת את האנשים, לבחור בין צעירים ובין זקנים שיש זקנים שמעלים שידור לפייסבוק שהם מוכנים להקריב את עצמם ורק לא לסגור את הצעירים. זה השיח הסטטיסטי, המון מהערכים שלנו נשברים עד כדי כך, שאני מתפללת שיהיה מישהו שיהפוך לאחראי תוכן, דבר שבימים כתיקונם אנחנו לא מצפים, אך כיום השנורקל של כל העולם זה המדיה, אז אם השנורקל זה המדיה, כשהממשי הגיע לאפס מוכרח להיות שהתוכן יהי ברמה הרבה יותר גבוה, כדי שאנשים יוכלו לעמוד בתענית ציבור שנגזרה עליהם, השאלה איך כל מיני אנשים תורמים לדבר הזה, ליצירת השפה החדשה. כל הציבור בתענית וצריך לצאת לרחובה של עיר עם השם.

מה שלקחנו לראש חודש ניסן מהשעור היום הוא התקווה הזאת של האבן – היהלום הפנימי שזורח בכל אדם, והאבן הזאת שהיא היהלום הפנימי שזורח לכל אדם והיא נמצא בצוהר היא האור שלו. באבנים בני ישראל שהיו עבדים בנו פירמידות. עתה האבן הקטנה המוארת היא פנס לפנימיות. היא מורכבת מהתנועה של אב ובן שביחד הופכים לאב"ן, הפנימיות והחיצוניות שביחד נדבקים ויוצרים את המילה אקסטימיות, ובתוך זה עומד השם של אלוהים השם הדינמי, השם הספירלי השם "אהיה אשר אהיה", שהוא גם מהות וגם פעולה. אם הולכים למקום הזה אז אנחנו בעצם כן יכולים לעבד את המצרים שנכנסו לתוכם ובעז"ה לצאת לעולם חדש שכמה שפחות סבל וכמה שיותר טוב לכולם בעז"ה.

האירוע הזה דוחף לתפילות הכי ממשיות והכי יסודיות, הכי פשוטות של הושענא, התפילות הכי יסודיות שידעו להתפלל על הממשות בראש התפילות שלנו. אני ממליצה כל מי שיכול עכשו כשאנחנו בבית, כן למצוא רגעים שבתוך הפנימיות להיכנס אליה דרך מדיטציה ולא להיכנס ממנה לפאניקה.