יחזקאל כנביא-כהן משורר ופרפורמר, ועל טראומות קולקטיביות ופרטיות

הקדמה

 הבחירה של בנביא יחזקאל, היא בחירה באחד הדמויות שהפואטיקה שלו היא מאוד יקרה לליבי. יש בכך משהו מוזר, שכן כאשר קוראים בספרי המקרא והנבואה, מאוד מתרשמים מישעיהו ונבואות הנחמה, ומהעוצמה של האישיות של ירמיהו, אך לעומת זאת ספר יחזקאל הוא דווקא עמום וסתום. אני חושבת שאפילו לא מלמדים אותו בתיכונים, ובכל זאת עבורי נוצרה זיקה מאוד עמוקה וחשובה לנביא הזה.

כהן ונביא

אפתח בקריאה איטית ומדוקדקת של הפסוקים הראשונים, ולאחר מכן אעבור לקריאה כללית יותר. מיד כאשר אנו פותחים את ספר יחזקאל, אנו קוראים פתיחה מאוד מרשימה, הפסוק פותח בתיארוך מדוייק ויש בכך משהו מרשים: "ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש"[2], ואז מגיע המשפט הבא: "ואני בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים"[3]. לאחר מכן יחזקאל מעניק לנו פרטים ממקמים נוספים: "בחמשה לחדש היא השנה החמישית לגלות המלך יויכין"[4]. אנו יודעים שהתיארוך הזה מביא אותנו לאזור של גלות בית ראשון. כבר בתחילה כאשר מדקדקים בשני הפסוקים, ניתן לראות כי ישנו מתח בין שני מושגים: ה"גולה" וה"גלות". בתחילה יחזקאל מספר כי הוא בתוך הגולה – היינו בתוך הקהילה הגולה מירושלים, ואילו גלות הכוונה כפשוטו להיות בגלות. כאשר יחזקאל ממקם אותנו בשנה החמישית, זה למעשה מורה לנו כי בסופו של דבר האנשים היושבים על הגדה של הנהר בבל – הם שם סך הכל כחמש שנים מאז חורבן הקהילה בירושלים. ברגע הזה, שהוא רגע של טראומה וחורבן והגירה קשה, נפתחים השמיים והוא רואה מראות אלוקים.

כעת נתבונן בפסוק הבא: "היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר ותהי עליו שם יד ה'"[5]. כאן אנו שומעים פרט נוסף מדהים, יחזקאל הנביא הוא למעשה גם כהן, ישנם המשגות שונות המבחינות בין הכהנים לנביאים, וכדוגמת הדיון מה הנבואה מוסרת לתרבות העברית לעומת מה הכהונה מוסרת לתרבות העברית, אך הבחנות אלו הן כמובן חשובות, אך גם חלקיות ומלאכותיות לפעמים. כאן אנו רואים באופן מעניין במיוחד כי בדמותו העוצמתית של יחזקאל מתמזגות הנבואה והכהונה, ואני רוצה להעמיד זאת קו מפתח, שכן בספר יחזקאל מתמזגים האותיות והמעשים (בהתאמה). הנבואה – במובן של המראות והאותיות, והכהונה במובן של המעשים והפולחן.

בדברי אנסה להעמיד את יחזקאל כסוג של פרפורמנס אל מול האומנות והשירה המודרנית, כי בעצם ההגדרה של פרפורמנס, היינו אמן-מבצע בגופו, היא אמן שהופך להיות המדיום המרכזי שאליו מתנקזים המעשים והאותות וגופו הוא הוא המעשה. לדברים אלו יש רמז כבר בפסוק שקראנו בו נכתב: "ותהי עליו שם יד ה'", אם נשים לב, אין כתוב ותהי עליו 'רוח' ה', אלא יד ה', ואם נזכור הביטוי יד ה' יכול להופיע אף במשמעות כואבת, לדוגמה איוב אומר: "חנני חנני אתם רעי כי יד אלוה נגעה בי"[6], אם כן זהו ביטוי שיכול להיות בעל קונוטציות קשות. גם בציורי בציורי האומנות, למשל בבית הכנסת דורא-אירופוס, שיש שם ציורים יפהפיים על הקירות, אמנם באזורים שבהם דעא"ש היה והרס והשמיד, אחד הציורים המפורסמים הוא הראייה של הנביא יחזקאל ומעליו רואים ציוריים של ידיים – כדי להראות ויזואלית את המושג של יד ה'.

חזון המרכבה והרוח המניעה

 ספר יחזקאל נפתח למעשה עם חזון המרכבה, כאשר יחזקאל ישב על נהר כבר, הוא ראה מרכבה ענקית, עם ענן גדול ואש מתלקחת, יחזקאל רואה כי המרכבה הזו מובלת על ידי ארבע חיות, והחיות עצמן היו מרובעות. אין כאן המקום להאריך בניתוח חזון המרכבה, אך אבחר כמה מוטיבים לגעת בהם. אמנם אעיר הערה חשובה, מתחילת הספר ועד סופו, לאורך פרקים רבים המבנה הפואטי של ספר יחזקאל, הוא אחד המבנים הסימטריים ביותר שיש בספרות הנבואה המקראית, והמוטיב של הארבע חוזר אצלו שוב ושוב גם באופנים תוכניים וגם באופנים צורניים. המפגש שלנו כעת עם המבניות הקוסמיות של ארבע החיות שהולכות לארבע קצוות תבל, זה דבר שנפגוש בו שוב ושוב.

כעת אגש לדברים בקיצור מופלג, מה הדבר שמפעים את יחזקאל במרכבה הזו, שיש בה ארבע חיות, עם ארבע פנים של אדם, שור, אריה ונשר, ורואה את התופעה שיש כנפיים כלפי מעלה וכנפיים המכסות את הגוף, ושיש להן ארבע פנים לכל הצדדים, והחיות נראות כמראה אש בוערת, הדבר המדהים הוא שיחזקאל רואה שלמרות שיש למרכבה אופנים, הרוח היא זו שמניעה את המרכבה, זוהי לא מרכבה עם נהג: "על אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו שמה הרוח ללכת והאופנים ינשאו לעמתם כי רוח החיה באופנים"[7].  וזה מוטיב שמחבר שלושה דברים שהם מרכזיים באומנות השירה פואטיקה והנבואה בספר יחזקאל שמסבירים לנו את האיש. יחזקאל רואה בחזונו אובייקט עוצמתי שנע מכוחה של הרוח.

כל אחד מההשכלה הכללית אמור להכיר את חזון העצמות היבשות של יחזקאל זה מין פרק שדנים בו באירועים ממלכתיים, לכן יש אצל כולנו הזיכרון של הפסוק: "מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו"[8]. אנחנו יכולים לראות שיש קו מהותי שמקשר בין חזון המרכבה עוצמתית ששל תנועה, לבין מה שהוא עתיד לומר אחר כן בחזון הנחמה שלו כאשר הוא יאמר את חזון העצמות היבשות. כדי למקד את הדברים אומר שחלק מהחזונות הללו נאמרים לפני חורבן הבית, כלומר הגולה יושבת כבר בבבל, אבל בית המקדש עדיין לא חרב, חלק מהפרקים הראשונים של ספר יחזקאל הם פרקים המתקדמים לקראת הבשורה המרה, שלא די בכך שהעיר נפלה בשבי, וחלק מהעיר גלתה בבבלה, אלא גם שבית המקדש עתיד להיחרב. למרות זאת טרם החורבן יש לנו חחזון עוצמתי של רוח המניעה את האובייקט הזה, שאולי הוא Self-object ענק, שמייצג את המהות לא רק של האלוהות אלא של התנועה שחווה אותה העם שבגולה.

יחזקאל הוא גם אדם סביל, הוא גם מבטא בגופו, אך גם חווה בגופו – לכן המשמעויות שקיימות מבחינת הסבילות שלו, הם מלמדות אותנו דברים מאוד עמוקים שעדיין נמצאים בעולם של הנבואה, ולעתיד לבוא הם יהיו נורא משמעותיים בכל דיון במיסטיקה, אם במיסטיקה הקדומה, ואם בהתפתחויות במיסטיקה המאוחרת יותר ששמה נבחין בין מיסטיקה שיותר פסיבית לעומת מיסטיקה אקטיבית יותר. בכלל בניסיון להבין מהו טיבה של אקסטזה, האם אקסטזה זוהי רוח היוצאת מן האדם ונעה כלפי מעלה, או רוח הנכנסת אל תוך האדם מבנה יותר שמאני, ומניעה ומטלטלת אותו, מתוך הדברים נראה כי יחזקאל חווה את זו השנייה. חוויה זו מתבטאת באופן שבו הוא רואה מולו את האובייקט היינו את המרכבה, ותיכף נראה איך זה מבטא אותו עצמו ואיך הוא רואה את הדברים מנגד, במעין סוג של אקסטזה שמאנית קדומה, שניתן לנסות לאתרה דרך הרוח שיחזקאל חווה.

המראה, הדימוי ועבודת הגבול

ארצה לדייק בפרק א' עוד מעט, שכן ניתוחם יעניק לנו כלים משמעותיים לדיון. שכן פסוקים רבים מפרק זה צוטטו והפכו לנכסי צאן ברזל בשירה ובספרות הישראלית. לדוגמה כבר ההתחלה של "ואני בתוך הגולה", אם נזכיר את ר' שלום שבזי, "אהבת הדסה על לבבי נקשרה, ואני בתוך גולה פעמי צוללים", נזכיר את הפסוק שזכה לאינספור ציטוטים: "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[9], חלק מפרסומו נובע מכך שהחסידות הפכה אותו ל"חִיוּת רצוא ושוב" ורצוא זה מלשון לרוץ, ושוב זה מלשון לחזור, ומראה הבזק – זה יכול להיות משהו כהבזק של האש, לכן נמשכו אליו גם בגמרא במסכת חגיגה, וגם בזוהר, וגם בספרות המשכילית העברית, וגם מנדלי מוכר ספרים ועוד ועוד.

יחזקאל רואה מראה שיש בו היררכיה מסויימת, שמתבטאת בכך שעל המרכבה הוא רואה רקיע היינו מציאות נוספת שלא ראה קודם לכן: "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה"[10]. ובנוסף לכך מעל הרקיע הוא רואה: "כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה"[11]. למרות הראייה השוטפת שלו, שהוא מתאר אותו לפרטי פרטים, כאשר הוא מגיע בראייה ההיררכית לכיוון מראה האלוהים, הוא לא רוצה לראות שכן ישנו איסור ראייה של האל מסורת היהודית, ובדברים רואים כי יחזקאל מרגיש כי הוא מגיע לגבול ובו הוא נעצר. כל יוצר הוא בעצם מרחיב את הגבול, אם נשווה את הדברים לתחרות אתלטית בה כל מי שקופץ לגובה גבוה יותר מעלה את הרף, כך גם בגבולות של השפה. בגבולות של השפה כל יוצר שהוא אמיתי ועמוק, הוא בעבודתו למעשה מרחיב את גבולות השפה. מתחייב מכך שלפעמים אותו יוצר אינו ברור בזמנו, אך בעבודתו הוא מאפשר יותר לאלו שבאים אחריו. גדולים מהם הם האנשים המרחיבים אף את גבולות החוויה, ביכולת ההתנסות התודעתית שלהם, הם מאפשרים למי שבא אחריהם כלים יותר גדולים להרחבת הגבולות. נשים לב שיחזקאל אכן מדגיש בכל דימוייו שמדובר רק במעין הדבר וכמוהו, באמצעות השימוש בכ"ף הדמיון: "כמראה אבן ספיר", "כמראה הבזק", כעין הקרח הנורא", "כמראה הקשת", "כמראה אדם". השימוש בכ"ף הדמיון, בא ליצור כמובן סוג של הרחקה, כדי שלמקרא תיאורים אלו לא נאמר שיחזקאל הגשים או ראה את האל והדבר עצמו, אלא הוא ראה כמו – כמראה של אש, כמו מראה של חשמל כמו של נגה, וחותם שכמו וכעין המראות הללו: "הוא מראה דמות כבוד ה'"[12].

יחזקאל שמתמלא מן המראה, לטענתי מגיע לסף היכולת שלו לשאת את המראה, המראה מטלטל אותו: "ואראה ואפל על פני ואשמע קול מדבר"[13]. מה שזה אומר לנו, שעד כה יחזקאל אמנם אכן שמע דברים, אך לא שמע דיבור. מן הדברים מתברר שהשמיעה הראשונית שיחזקאל שמע היא שמיעת השאון, ואנו יודעים ששמיעה מסוג זה אכן יכולה לאפיין חוויות אקסטטיות, הבה ונראה: "ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי בלכתם קול המלה כקול מחנה בעמדם תרפינה כנפיהן. ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם בעמדם תרפינה כנפיהן""[14] הוא שמע שאון והמולה, רעש גדול, ורעש של משק כנפיים של ציפורים.

הדיבור

פרק ב' מזמן לנו מעבר קיצוני מאוד. הוא עובר מהחזון התמונתי הנהדר הזה, אל מסר דיבורי ומילולי נרטיבי: "ויאמר אלי בן אדם עמד על רגליך ואדבר אֹתָך"[15] כבר בתחילה ובאופן מיידי כבר ניתן לראות את הסימנים של האקסטזה הנבואית. ראשית "עמוד על רגלך", אך הדבר השני החשוב ביותר: "ואדבר אֹתָך", לא אדבר אליך או אִיתך, אלא אותך.

"ותבא בי רוח כאשר דבר אלי ותעמדני על רגלי ואשמע את מִדַבֵּר אלי"[16]. בפסוק זה ישנה הקבלה שחושפת אותנו לתעצומות העוברות על הנביא: "ותבא בי רוח", בדיוק כמו שהמרכבה אותה ראה הנביא לפני כן נעה מכוח הרוח, כך גם האדם הנביא-הכהן היוצר המשורר המיוחד הזה מימי בית ראשון – נע מכוחה של הרוח. אותה היא רוח היא זו שמעמידה אותה על רגליו. ואז הוא שומע את הקול: " מִדַבֵּר אלי" כמה יפה לראות את היכולת של השפה העברית מבחינת הניקוד כפי שבאה לידי ביטוי בחיריק הזו שהופכת את המילה לבניין בין פיעל להתפעל.

חזון ההקדשה

אותו דיבור הוא דיבור עוצמתי וקצוב:

"ויאמר אלי בן אדם שולח אני אותך אל בני ישראל אל גוים המורדים אשר מרדו בי המה ואבותם פשעו בי עד עצם היום הזה:  והבנים קשי פנים וחזקי לב אני שולח אותך אליהם ואמרת אליהם כה אמר אדני ה':  והמה אם ישמעו ואם יחדלו כי בית מרי המה וידעו כי נביא היה בתוכם: ואתה בן אדם אל תירא מהם ומדבריהם אל תירא כי סרבים וסלונים אותך ואל עקרבים אתה יושב מדבריהם אל תירא ומפניהם אל תחת כי בית מרי המה:  ודברת את דברי אליהם אם ישמעו ואם יחדלו כי מרי המה"[17].

אנו שומעים כאן דברים מאוד קשים, מול החזון המרהיב והתמונתי לפתע ישנו מעבר חד מאוד, ובו יחזקאל מקבל בעצם את השליחות שלו. אנו יודעים מנביאים אחרים במקרא שהסיטואציה שבה האל מדבר אל האדם ומודיע לו שהפך להיות נביא, היא נקראת בדרך כלל בסלנג המחקרי: 'חזון ההקדשה', יחזקאל עובר כאן מעין חניכה, (אנישיישן?) שמאני והוא הופך כרגע כביכול להיות הנביא המוקדש.

אבל הוא אומר לו דבר מאוד קשה, ה' שולח אותו לגויים מורדים, ואנו רואים גם שמסתתר בדברים שמו של הנביא עצמו: "והבנים קשי פנים – וחזקי לב", על שמו יחזקאל, אנו רואים שיש שליחות, וכבר כעת הוא אומר לו שאין מטרת השליחות ההקשבה, שיעשו מה שהם רוצים יקשיבו או לא יקשיבו זה עניין שלהם. אדרבה אף אחד לא יקשיב לך, אך כשהדברים יקרו הם יבינו רק בדיעבד שבאמת "נביא היה בתוכם". כלומר זו הטרגדיה, או הדיאלקטיקה או הכאב של רוב הנביאים בעולם המקראי, וכנראה ישנם הרבה יוצרים שאף הם מבינים דבר זה, במובן זה שההכרה היא רק בדיעבד. אין הכוונה להכרה במשמעות של תהילה וכבוד, אלא ההכרה בדברי אמת. ה' מודיע לו מראש שלא לפחד, ושהדברים לא יהיו קלים.

אכילת המגילה כאקט כוהני

כעת במעבר ניגודי אנו שומעים דבר נוסף, המראה לנו את הדיאלקטיקה המוחלטת של נביא וכהן עליה דיברנו:

"ואתה בן אדם שמע את אשר אני מדבר אליך אל תהי מרי כבית המרי פצה פיך ואכל את אשר אני נתן אליך:  ואראה והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגלת ספר: ויפרש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור וכתוב אליה קנים והגה והי"[18].

זהו באמת רגע מאוד מצמרר, ובמובן זה הוא בעיני רגע מאוד כהני שכן יש בו פעולה, אקט מאוד חזק בו האדם נדרש לאכול ספר. אם ננסה להחיות את המשמעות מה זה היה להיות כהן בבית המקדש, תפקיד הכהנים היה לאכול את הקורבנות שבני ישראל מביאים לבית המקדש, הפעולה של הכהן כאדם שאוכל קודשים היא דבר שמוכר לו. אין זה חשוב, מתי והאם יחזקאל תיפקד בפועל ככהן, העיקר זה שהוא כהן וגם נביא, והתמזגות זו בתוכו עומדת במתח מאוד עצום, מצד אחד הרוח באה מתוכו ומניעה אותו כיישות פסיבית, ומצד שני הוא צריך לאכול בצורה אקטיבית משהו (אם כי גם בכך טמון יסוד של הפנמה). כשאדם מקבל בשורה כואבת כל כך, על חורבן בית המקדש ובפרט עבור הכהן, וחורבן של הקהילה שיצאה לגלות, ושוב אנו פוגשים ביד שכל כך מרכזית בספר יחזקאל: "ואראה והנה יד שלוחה אלי", ואותה יד נותנת לו מגילה, ומה שחשוב שעל המגילה כתובים דברי עצב: "קנים" מלשון קינה, "הגה והי" – כשלבו של אדם נשבר אין לו מה לומר, הוא רק בוכה ומיילל קטעי קולות (אוי אוי אוי), מה שיחזקאל ראה במגילה הזו, זה רק דברי צער, דברים כואבים דברים של דמעות.

אכילת הדיבור

"ויאמר אלי בן אדם את אשר תמצא אכול אכול את המגלה הזאת ולך דבר אל בית ישראל"[19]. כלומר אלוהים מאכיל אותו בשליחות שלו. וזו הנקודה שאני קוראת לה פרפורמנס:

"ואפתח את פי ויאכלני את המגלה הזאת: ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגלה הזאת אשר אני נתן אליך ואכלה ותהי בפי כדבש למתוק"[20].

שוב אנו נפגשים כאן במורכבות מאוד קשה, הוא אוכל את החורבן, אבל בה בעת איך הוא יכול לאכול את דבר האלוהים, ולא לחוש את המתיקות שהרי בסופו של דבר זהו דבר אלוהים. בכל זאת יחזקאל אוכל את המגילה, היינו הוא אוכל את המילים אותם הוא הולך לדבר, זה מאוד חזק. אם נחשוב על סטיב אוסטין ועל הרעיון של Speech act, היינו הדיבור כפעולה, או כשאנו חושבים אל אאורבך במימזיס בדיבוריו על הנבואה העברית והמקרא (הוא לא נוגע בכלל ביחזקאל, כי הוא מדבר על אברהם), אך יש כאן תרבות עמוקה כל כך שנטועה עמוק ביהדות. על כך שהעולם נברא בדיבור – את זה אנו יודעים מספר בראשית, וכוחה של המילה כגואלת את זה אנחנו יודעים מכל הנביאים. וכאן אנו רואים את הרעיון של האכילה של הדיבור – הדיבור כאוכל, זהו רעיון שסיבובים וספירלות שהמחשבה היהודית תגיע אליו שוב ושוב, ואולי אחד הדוגמאות הבולטות תהיה יותר מאוחר בהרבה בחסידות אצל ר' נחמן בסיפור של אכילת האותיות ב'מעשה מלחם'.

על אי ההקשבה

הקושי הגדול הוא של נביא חורבן, גם ירמיהו חווה קושי זה וצדקיהו זרק אותו לבור בחצר המטרה, ואנו יודעים את הסבל של הנביאים, הסבל של הנביא שחזה אסון, אך האסון בא על בני הקהילה שלו, והוא לאחר מכן סובל איתם מזדהה איתם ומנסה לנחם אותם.

"ויאמר אלי בן אדם לך בא אל בית ישראל ודברת בדברי אליהם: כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח אל בית ישראל: לא אל עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם אם לא אליהם שלחתיך המה ישמעו אליך"[21].  

אלוהים אומר ליחזקאל, אינני שולח אותך לעמים זרים הדוברים בלשונות זרים, שכן אם הייתי שולח אותך אולי אם היו שומעים לך, אבל דווקא בית ישראל הדוברים עברית כמוך לא יקשיבו לך. חוסר ההקשבה, אינה קשורה לשפה, אלא לזרות פנימית לרעיון.

"ובית ישראל לא יאבו לשמע אליך כי אינם אבים לשמע אלי כי כל בית ישראל חזקי  מצח וקשי לב המה: הנה נתתי את פניך חזקים לעמת פניהם ואת מצחך חזק לעמת מצחם: כשמיר חזק מצר נתתי מצחך לא תירא אותם ולא תחת מפניהם כי בית מרי המה"[22].

אם למישהו היה עד כה ספק, כעת רואים בבירור כי השם יחזקאל מבטא את השליחות העמוקה של הנביא, שכן השורש חזק חזר פה שוב ושוב.

"ויאמר אלי בן אדם את כל דברי אשר אדבר אליך קח בלבבך ובאזניך שמע: ולך בא אל הגולה אל בני עמך ודברת אליהם ואמרת אליהם כה אמר אדני ה' אם  ישמעו ואם יחדלו"[23].

בקפיצה חדה – אנחנו מכירים את ההסתבכות של הנביא יונה שסירב לשליחותו, ולטענתי סירובו נבע מכיוון שהוא לא כל כך האמין ברעיון התשובה, ולכן לא הבין מה אלוהים רוצה ממנו ולמה הוא שולח אותו לנינוה לקרוא את הקריאה הזו[24]. גם יחזקאל עתיד להתדיין לאורך הספר עם תובנות ורעיונות חדשים לגבי מושג התשובה, שהם יהיו זרים לרוח הקהילה אליה הוא רוצה לדבר. מה שחשוב בפסוקים אלו: "לך בא אל הגולה" – ונזכיר אלו הקבוצה שגלו מירושלים לפני לא הרבה זמן, סך הכל כחמש שנים קודם לכן. כלומר אין זו קהילה המצויה עמוק בתוך הגלות, אלא זו קהילה גולה, במין הווה מתמיד כזה. אלו קהל היעד של יחזקאל.

על הקדושה

"ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה' ממקומו:  וקול כנפי החיות משיקות אשה אל אחותה וקול האופנים לעמתם וקול רעש גדול:  ורוח נשאתני ותקחני ואלך מר בחמת רוחי ויד ה' עלי חזקה"[25].

כאן אנו רואים שמחינה נרטיבית התיאור של חזון המרכבה הוא ברצף אחד, עם כל השמיעה שהוא שומע את הדיבור, ואז זה ממסוגר שוב עם חזון המרכבה. כלומר כל החזון התמונתי, הוא המסגרת לדברים שהוא שומע והשליחות שהוא מקבל. כלומר לא רק המרכבה נעה על ידי הרוח, אלא הנביא מרגיש שהוא בעצמו נישא באמצעות הרוח וחוזר למקום שבו הוא היה. כל החזון היפיפה הזה נסגר כאשר נשמע "קול רעש גדול – ברוך כבוד ה' ממקומו". 

המסורות היהודית הפרשנית, של חז"ל שהעמידה את הדפוסים של תפילה, היו להם כל מיני תבונות מעניינות. אחת התבונות המעניינות ביותר, בתפילה היהודית, היא התובנה של תפילת הקדושה, שנכנסו למחזור בנוסחים שונים טקסטים מספרות המרכבה וההיכלות, קטעים שהשפיעו לאחר מכן גם על הספרות הנוצרית ודפוסיה התפילה הנוצרית. למי שמכיר את מחזור התפילות, שם נוצר השילוב הגדול של הקדושה בתפילה, שמצד אחד מבוסס על "קדוש קדוש קדוש"[26] – שזוהי קריאתו של ישעיהו בחזון ההקדשה שלו, ולעומת זאת יחזקאל שומע "ברוך כבוד ה' ממקומו", כלומר הוא לא שומע את הקדוש הגדול הזה שישעיהו שמע, וכפי שהוא כבר תיאר לנו, ראיית אלוהים קשורה תמיד בכבוד, ואת זה אנו רואים כבר בספר שמות בכמה הקשרים המקשרים בין הראייה לכבוד ה'[27], לכן ברוך כבוד ה' ממקומו – מאותו מקום בו מופיע המראה. לאחר מכן באה המסורת של חז"ל וקישרה בין שני הפסוקים הניגודיים האלה, והפכה את זה למתיחות דיאלקטית מעניינת שתאפיין את המסורת היהודית שבין הקדושה לבין הכבוד.

חוזק שליחותו של האל

אחרי כל הדבר הזה, ושמיעת כל הפסוקים האלה יחזקאל מסיים: "ואלך מר בחמת רוחי ויד ה' עלי חזקה"[28], נכון אולי האכילה של המגילה הייתה מתוקה מדבש, אבל סך הכל הרי תוכן הבשורה עצמה הייתה מרה עד למאוד, וכך יחזקאל הולך בעצם מר, נסער וכנראה גם מדוכא ומרגיש שיד ה' עליו חזקה. אם נשים לב יש כאן שוב משחק לשוני מעניין: אלוהים חזר ואמר לו כמה פעמים תהיה חזק, אבל מה שיחזקאל עצמו מרגיש שאלוהים היה חזק כלפיו. דבר זה משמעותי, שכן זהו בדיוק התחושה שהנביא נמצא בתווך בין הפטיש לסדן, בין העם שלו לבין האלוהים – הוא צריך להיות חזק כלפי העם, אך הוא מרגיש שהאלוהים חזק מידי כלפיו. כפי שנראה בהמשך אלוהים באמת היה חזק מאוד כלפי יחזקאל.

לאחר מכן מתאר יחזקאל: "ואבוא אל הגולה תל אביב הישבים אל נהר כבר ואשר ואשב המה יושבים שם ואשב שם שבעת ימים משמים בתוכם"[29]. "משמים" זה בפירוש מדוכא, אין דרך אחרת להסביר מילה זו, הוא מדוכא אין לו מה לומר, הנבואה ירדה עליו חזק. כמובן ששבעת הימים מקבילים לשבעת ימי האבלות.

רעיון התשובה והדרישה מיד הנביא

"ויהי מקצה שבעת ימים; ויהי דבר ה' אלי לאמר:  בן אדם צפה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני: באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה לחיתו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש: ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו הרשעה הוא בעונו ימות ואתה את  נפשך הצלת: ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו הוא ימות כי לא הזהרתו בחטאתו ימות ולא תזכרן צדקתו אשר עשה ודמו מידך אבקש: ואתה כי הזהרתו צדיק לבלתי חטא צדיק והוא לא חטא חיו יחיה כי נזהר ואתה את  נפשך הצלת"[30].

צריך להבין מה פתאום דמו נדרש מידו של יחזקאל. אין ספק שכאן נכנס רעיון התשובה[31] בצורה חדשה חזקה ומעניינית, של הנביא אל העם. ובין המתיחות הגדולה של ספרות החכמה שפחות מכירה ברעיון התשובה, לבין ספרות הגאולה הנבואית – נכנסות כאן וורסיות חדשות לשאלה מהי תשובה. קודם כל הנביא מוגדר "כצפה נתתיך לבית ישראל", והוא אומר כאן דברים מאוד קשים: אם "באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו… הוא רשע בעונו ימות" – אך "ודמו מידך אבקש". זה נאמר בצורה מאוד קשה, ואני בטוחה שאנשים בזמן המודרני לא מזדהים עם הרעיונות האלה. אבל כשאנחנו קוראים טקסטים עתיקים, אנו לא קוראים אותו רק כדי להזדהות איתם באותו רגע, אבל גם כדי להבין אותם, ולראות ולדלות מה ניתן לקחת מהם הלאה.

מה שאלוהים אומר כאן לנביא נאמר לאחר מכן בניסוח של חז"ל: "נביא הכובש את נבואתו – חייב מיתה", כלומר אדם לא יכול לכבוש את השליחות שלו, זה תרתי דסתרי. הטעות הגדולה של יונה, כפי שאני מבינה את זה, שיונה היה המתנגד הגדול לרעיון התשובה, הוא רצה לומר לאלוהים אם אתה כועס על נינוה תחריב אותה וזהו, זו הייתה תגובתו של יונה, הוא יורד ובורח באונייה ואומר: "על כן קדמתי לברח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה"[32], אני יודע שאתה תסלח להם, ואינני חפץ בכך. יונה מתנגד לרעיון הסליחה. וכאן יחזקאל שומע את אותו הדבר.

אך יתרה מכך, האחריות של הדמות הציבורית ובעולם העתיק הכוונה לנביא, היא להזהיר במובן הזה, שאנשים יוכלו להיוולד מחדש על ידי רעיון התשובה, האדם איננו מחוייב באופן דטרמיניסטי לעבר ולטעויות שהוא עשה, ויש באפשרותו להיוולד מחדש. אבל יחזקאל מפתיע עוד יותר כשהוא אומר שבה במידה והצדיק חזר בו מצדקתו ועשה עוול, הוא ישפט לפי הדבר האחרון ולא תזכרנה צדקותיו אשר עשה, ושוב נאמר לנביא: "את דמו מידך אבקש". הרעיון שבשלב הרבה יותר מאוחר בימי הביניים, עתיד הרמב"ם לנסח ולהבנות את הלכות תשובה, ואז הוא יכתוב: שהתשובה כוחה הוא לא רק לארגן מחדש את צורת חייו של האדם הרשע, אלא גם אדם צדיק אם הוא הופך להיות אדם רשע הארגון הוא זה שקובע, הצורה שבה האדם מארגן את עברו ומצטער שהוא היה טוב. מה שקובע זוהי הפרספקטיבה התודעתית שמארגנת את העבר. 

"ותהי עלי שם יד ה' ויאמר אלי קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך:  ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עמד ככבוד אשר ראיתי על נהר כבר ואפל על פני"[33].

שוב אנו רואים שהכבוד נקשר לראייה, ואפול על פני – החזון התמונתי מזעזע אותו והוא נופל. ומיד לאחר מכן שוב: "ותבא בי רוח ותעמדני על רגלי"[34].

ובסיום הפרק:

"ותבא בי רוח ותעמדני על רגלי וידבר אתי ויאמר אלי בא הסגר בתוך ביתך: ואתה בן אדם הנה נתנו עליך עבותים ואסרוך בהם ולא תצא בתוכם: ולשונך אדביק אל חכך ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח כי בית מרי המה: ובדברי אותך אפתח את פיך ואמרת אליהם כה אמר אדני ה' השמע ישמע והחדל יחדל כי בית מרי המה"[35].

החוויה של הנבואה נופלת על יחזקאל באופן מאוד חזק, והוא חש כאסיר בבית האסורים של עצמו, הוא מרגיש אילם, הרבה פעמים אנשים יוצרים יכולים להזדהות עם הקושי של האילמות, כך יחזקאל חש אילמות וקושי להוכיח. הוא חש ככלי ביד ה', מתי הוא ידבר ומתי הוא ישתוק.

יחזקאל כפרפורמנס

אנו שומעים כרגע את אחד הריטואלים שהאל מצווה את יחזקאל לעשות, לאחר מכן במסורת היהודית היו וויכוחים גדולים, האם הדברים הללו שיחזקאל עשה, האם הוא עשה אותם בפועל, או שמא אלו דברים שהוא רק ראה. בפרט הרמב"ם, שאפילו על שלושת המלאכים שנדמו לאברהם אבינו כערביים טען שראם בחזון, קל וחומר שהעניינים הללו שיחזקאל עושה כאן נראים בעיני הרמב"ם תמוהים, והוא כותב של יעלה על הדעת שהאלוהים ציווה על יחזקאל לעשות דברים אלו, והוא ראה אותם בחזון הלילה. אבל אם יחזקאל אכן עשה את הדברים הללו במציאות ובפועל, זוהי הסיבה העיקרית שאני רואה אותו כפרפורמנס – כמבצע. זוהי גם הסיבה שאני מקשרת את דמותו הממזגת של יחזקאל בעצם היותו נביא וכהן, יחזקאל הוא גם איש של מילים והשראה ודיבור, אך הוא גם איש של מעשים שחווה דברים, ויד האל נופלת עליו. יחזקאל עושה סוג של ריטואל, שאולי מעצם היותו כהן, הוא רגיל לעשות ריטואלים, ורגיל בכך שאנשים צופים עליו מעצם מהותו של הכהן ותפקידו בבית המקדש. כעת הכהן מרגיש שהוא הצופה לבית ישראל, והוא רוצה שהם יסתכלו על משהו אחר שהוא עושה. הוא לא מקריב קורבן, ולא מניף תנופה אלא משהו אחר:

"ואתה בן אדם קח לך לבנה ונתתה אותה לפניך וחקות עליה עיר את ירושלם: ונתתה עליה מצור ובנית עליה דיק ושפכת עליה סללה ונתתה עליה מחנות ושים עליה כרים סביב: ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר והכינתה את פניך אליה והיתה במצור וצרת עליה אות היא לבית ישראל"[36].

כלומר מה שאנו רואים כאן כעת, זו ממש סוג של הצגה, כאשר בעצם יחזקאל חורט צורה של עיר על הלבנה ומדייק את כל אילי הברזל שחודרים אל העיר, וכו'.  ולעם נאמר "אות היא לבית ישראל", האות זהו מושג מפתח אצל יחזקאל.

"ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל עליו מספר הימים אשר תשכב עליו תשא את עונם:  ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים שלש מאות ותשעים יום ונשאת עון בית  ישראל:  וכלית את אלה ושכבת על צדך הימיני הימני שנית ונשאת את עון בית יהודה ארבעים יום יום לשנה יום לשנה נתתיו לך"[37].

יחזקאל שוכב את הימים, שהם זמן ייצוגי, שסופר לפי שנת השמש ולפי ארבעים יום, והוא בעצם שוכב בלא תזוזה, שזה הדבר שמסמל את המצור[38]. כל ימי המצור הללו, הוא מקבל הגדרות מאוד ספציפיות לאוכל: "חטין ושערים ופול ועדשים ודחן וכסמים ונתתה אותם בכלי אחד ועשית אותם לך ללחם"[39]. ויותר מזה אפילו נאמר לו שאת העוגה הזאת הוא צריך לאפות על גללים[40], יחזקאל נבהל נורא ואומר: "אהה… נפשי לא מטמאה וטרפה לא אכלתי מנעורי עד עתה ולא בא בפי בשר פגול"[41]. יחזקאל ממשיך את אשר אומר לו האל:

"ויאמר אלי ראה נתתי לך את צפועי צפיעי הבקר תחת גללי האדם ועשית את לחמך עליהם: ויאמר אלי בן אדם הנני שבר מטה לחם בירושלם ואכלו לחם במשקל ובדאגה ומים במשורה ובשממון ישתו: למען יחסרו לחם ומים ונשמו איש ואחיו ונמקו בעונם"[42].

זאת אומרת חזון נורא קשה, והוא רואה את האופן הקשה ביותר שהעיר תהיה שרויה במצור, עד כדי כך שאנשים יהיו רעבים וירצו לאכול אחד את השני ולא יהיה להם מה לאכול במצור. את כל זה הוא עושה להם בסוג של טקס הדמייה, שאותו הם רואים והם ישאלו אותו ואז הוא יסביר להם מה המשמעות של הדברים. יחזקאל מציג להם את הדברים בו בעצמו בגופו, והוא מייצג להם את עצמם – יחזקאל הוא האות בעצמו. לכן הפער בין האות כמילה לבין המעשה, הוא מאוד קטן אצלו, ובו בעצמו הווים הדברים.

כמובן שהרגע הקשה ביותר, הטראומטי ביותר, הוא כאשר יחזקאל עושה את כל הדברים האלה שהאל אומר לו: "בן אדם הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה ולוא תבוא דמעתך"[43]. ופה יחזקאל מבין שהוא עומד להתאלמן מאשתו, וזה יהיה הייצוג של גלותה ואלמנותה של כנסת ישראל ובת ציון, והוא אומר את המשפטים הקשים האלה ואומר: "אני מופתכם"[44], הביטוי הזה, הוא למעשה ביטוי שמתמצת את הרעיון שהאני הפרטי הופך להיות מופת לאני הקולקטיבי, והטראומה האישית והטראומה הקולקטיבית מתמזגות ואז בעצם נוצרת השאלה הגדולה בדבר המקום ממנה יצמח העתיד והישועה.

שאלה: מעניין אותי בעקבות ההגדרה של יחזקאל כפרפורמר, מה בעצם התפקיד של האלוהים בסיפור הזה, האם מדובר כאן בסוג של תיאטרון בובות? הוא משתמש ביחזקאל? למה הוא אומר לו לפעול את הפעולות האלה, זה משהו מאוד חריג ביחס לנביא שצריך לבצע פעולות טקסיות.

תשובה: אני מודה, שבפרשנות שלי אני נותנת משקל עצום לכך שיחזקאל הוא גם נביא וגם כהן, ולכן זה מתמזג בו בצורה כזו. הרי אנו יודעים שהתיאטרון והאומנות – באמת צומחים מפולחן בעולם הקדום. כאן אנו רואים קישור מאוד מעניין בין הפולחן לבין הנבואה, וזה כהן שמוקא החוצה מתוך המקדש. החוייה של חורבן המקדש בוודאי שונה לכהן מאשר לנביא. אנו יודעים שהרבה פעמים הנביאים דיברו קשות כלפי המקדש, אבל כאן אנו רואים דבר נורא משמעותי. אני חושבת שזה יחסים כואבים, יחזקאל מרגיש שיד ה' עליו חזקה, הוא מרגיש תנודות שיכולות להיראות כסוג של כאב והתלהבות ועלייה ודיכאון ואילמות, הוא מרגיש את כולו כייצוג של הקולקטיב.

שאלה: מה משמעות הבחירה בצורות הללו של "מִדבר אליו" וכדומה שהזכרת קודם לכן, אלו מין יחסים נוצרים בצורה הזו בין אלוהים ליחזקאל?

תשובה: אני חושבת שהיחסים האלה הם מראים את התחושה, של הנביא אני לא אומר מדיום, כי מדיום זה ברור, כל ההרגשה שהרוח עוברת דרכך, אז אתה מרגיש שאתה רק המדיום רק צינור לדבר. אך יתרה מכך אני חושבת שכאן זה לוקח את זה למקום שבו האדם מרגיש שהוא רק אובייקט. וזו ההתמסרות, אני חושבת שההתמסרות של הפרפורמר היא הנכונות של ההתמסרות להיות אובייקט, וזה קשה. אם אנחנו חושבים על אמנים שהיו אמנים טוטאליים, באומנות שלהם הם הפגינו שיגעון על הבמה, ושאין פער בין הייצוג למייצג, אני כרגע על הבמה עושה את הדבר עצמו כביכול. זה תיאטרון שיסודותיו באים מפולחן וקדושה, ונראה לי כי יחזקאל בא מן המקום הזה.

חזון העצמות היבשות

אתייחס במעט לחזון העצמות היבשות, אך לא אדרש לכך כעת באריכות. אחרי כל התהליך הקשה שיחזקאל עובר[45], יחזקאל מספר: "היתה עלי יד ה' ויוצאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות"[46] והן היו יבשות[47]. השאלה שיחזקאל נשאל היא "התחיינה העצמות האלה"[48]. התשובה שיחזקאל מקבל: "מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו"[49], העבודה שיחזקאל רואה את כל העצמות האלה לובשות עור וגידים וקמות, ובאה הרוח והמחיה אותם. הופכת להיות הסימבול של עם שקם מחורבותיו ומקומם את הריסותיו מהטראומה הקולקטיבית שידעה בת ציון.

אנו רואים שבשלושה מישורים יש התאמה: המרכבה  – שבאה בה הרוח, יחזקאל-האדם שברה בו הרוח, והעצמות היבשות – שבאה בהן הרוח ומחייה אותן.

חז"ל וגם בספרות הרבנית התווכחו בנושא העצמות היבשות, האם חזון זה התרחש למעשה או לא. הם קראו לכך "מתים שהחייה יחזקאל"[50], אך ההבנה העמוקה יותר היא ללא ספק, שזו תחייה של הקולקטיב היהודי, זו לא תחייה של קבוצת אנשים מסויימת, אלא זה הרעיון בדבר יכול ההתחדשות, ואפשרות ההתחדשות על ידי הרוח. זוהי נקודת ההשקה לניסיון של יחזקאל לשנות את המסרים בעניין התשובה, שהיא מעניינו של החודש הזה שבו אנו נמצאים.      

שאלה

שאלה: איך חזון ההקדשה של יחזקאל ביחס לחזון ההקדשה של משה

תשובה: בלי ספק חזון ההקדשה של משה, הקרין על חזונות ההקדשה של שאר הנביאים המקרא (כמו ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל), יסודות המכילים: התמסרות, כאב, התנגדות, אמביוולנטיות, אותה תנועה של רצוא ושוב (הביטוי בו משתמש יחזקאל), ואחר כך רודולף אוטו מתאר אותה בספרו 'על הקדושה', והיא נורא מאפיינת את הנביאים היהודיים במקרא, הם רצים כלפי האלוהים, אך גם נבהלים, זה המיסטריום טרמנדום – יש חרדה ופחד זה קשה. יחזקאל לא מספר על התנגדות או נסיגה, הוא שותק. אך לאחר מכן אנו שומעים כי הוא הולך "מר" הוא משמים, הוא אוכל אבל הוא מבין את מה שהוא אכל, דבר מאוד מר. בשלבים הראשונים הוא לא מבין את המשמעות הגדולה שהוא הייצוג של עם ישראל, הוא לא מבין גם את המשמעות הגדולה שהוא הולך לאבד גם את אשתו, וגם זה הופך להיות סימן, המשמעות מאוד גדולה שבגופו מיוצג הכאב של עמו, זה דבר מאוד קשה.

[1] הרצאה במסגרת בית עגנון, סדרת 'הספרים כמשל', קריאה ביצירות הגדולות של הספרות העברית.

[2] יחזקאל א, א.

[3] שם.

[4] שם, ב.

[5] שם, ג.

[6] איוב יט, כא; ראו גם שמות ט, ג: "יד ה' הויה במקנך… דבר כבד מאוד".

[7] יחזקאל א, כ.

[8] שם לז, ט.

[9] שם א, יד.

[10] שם, כב.

[11] שם, כו.

[12] שם, כח.

[13] שם.

[14] שם, כד-כה.

[15] שם ב, א.

[16] שם, ב.

[17] שם, ג-ז.

[18] שם ח, י.

[19] שם ג, א.

[20] שם, ב-ג.

[21] שם, ד-ו.

[22] שם, ז-ט.

[23] שם, י-יא.

[24] ראו בשיחתי מסע התשובה, שיעור ראשון.

[25] שם, יב-יד.

[26] ישעיהו ו, ג.

[27] ראו לדוגמה שמות טז, ז.

[28] שם, יד.

[29] שם, טו. כפי שכבר ניתן לשים לב, מפסוק זה למעשה נלקח שמה של העיר תל אביב אלט-נוי לנד –העיר החדשה הישנה, כי תל תמיד קשור במסורת הלשון העברית למשהו שנחרב, למשהו שהוא בעצם אובייקט ארכאולוגי, בתל תמיד ישנם כמה שכבות של תקופות וזמנים, לעומת זאת האביב זו התקופה הנחשקת בשיר השירים, אותו אביב שתומאס (טי אס) אליוט מגדיר אותו כאביב אכזר מכל עונות השנה. אם כן הצירוף של תל-אביב הוא למעשה צירוף של חורבן והתחדשות, ולכן הרצל לוקח את זה אלט-נוי לנד – וזה הופך להיות השם של העיר החדשה תל אביב, העיר שמסמלת לא את הגולה, אלא את הגאולה, זוהי עיר שיושבת לא על נהר כבר, אלא על שפת הים, ובוודאי מושגים אלו השפיעו על כמה וכמה משוררים, לדוגמה: בני שבילי, ומאיר אריאל כמתכתבים עם נושאים מסוימים שמופיעים כאן. כמובן שגם עלי כפי שפתחתי יחזקאל השפיע עלי מאוד, והוא נמצא בעמוד השדרה של הכתיבה והשירה שלי.

[30] שם טז, כא.

[31] עליו אני מרצה בבית המדרש של פתיחתא, בסדרת שיעורים: 'מסע התשובה".

[32] יונה ד, ב.

[33] שם כב-כג.

[34] שם, כד.

[35] שם, כד-כז.

[36] שם ד, א-ג.

[37] שם, ד-ו.

[38] בקונוטציות ולנושאים של הספירה והלוח לא ארחיב כעת. יש לדון בזה מבחינה מחקרית, ויש שנגעו בהם, ולא אכנס לכך כרגע.

[39] שם, ט.

[40] שם, יב.

[41] שם, יד.

[42] שם, טו-יז.

[43] שם כד, טז.

[44] שם יב, י; וראו שם כד, כד.

[45] יש לאורך הספר עוד מספר קטעים שנכנסו לספרות העברית ודרכי המלך שלה, לדוגמה "בדמייך חיי" שנכנס להגדה של פסח.

[46] שם לז, א.

[47] שם, ב.

[48] שם, ג.

[49] שם, ט.

[50] תלמוד בבלי, סנהדרין צ ע"ב; צב ע"ב.